אז היום אנחנו יודעים יותר משידענו אתמול, ויחד עם ההקלה המבורכת על הידיעה אנחנו מודעים לזה שזו רק התחלת הדרך. עכשיו אני יודע שזה לא בגללנו שאתה סובל כל הזמן; שלא עשינו איזו טעות אקוטית בדרך שבה ניסינו להתחיל אותך על אוכל מוצק, לגמול אותך מיניקה, לגרום לך לישון בלילה.
אתה חולה, וכואבת לך הבטן כבר חודשים והדבר היחיד שיכולנו לעשות הוא לאהוב אותך חזק-חזק, לתת לך יד בכל מה שאתה רוצה או לא רוצה לעשות - ולהעריך את זה שפספוס כמוך שעוד לא בן עשרה חודשים כבר יודע בדיוק מה הוא רוצה רוב הזמן. יש לך קוליטיס, וזו אמנם לא המחלה הכי סימפטית בעולם אבל יכול להיות הרבה יותר גרוע.
ניסיתי למצוא בי כעס על הרופא שבהתחלה, במשך כמעט חודשיים, התייחס אלינו כסתם הורים היסטריים; הוטעה, כמו כולם, מהחייכנות שלך והמרץ והקישקוש הבלתי פוסק. על הרופאה המומחית שבחצי פה קטן מאוד אמרה שאולי יש קוליטיס אבל צריך לבדוק, ניתן סטרואידים כדי לראות אם זה עוזר והשאירה אותנו במין ערפל קרב שבו חשבתי שפתאום זה יעבור; שאם אצליח לשכנע אותך לאכול מטרנה או לשתות מיץ תאנים או חלב שקדים או השד יודע מה אתה תתחיל לעלות במשקל וכולנו נעבור את השלב הזה ומקסימום ניזכר בו בחיוך עוד כמה שנים.
ניסיתי לכעוס על ההומאופטית והמומחה הסיני והמרפא בסברס שאמרו שאם רק נאכיל אותך דיאטה אחת ואת אמא שלך דיאטה אחרת הכל יעבור, ובכל פעם שניסינו משהו שונה לגמרי ולא היה שום שינוי ונותרנו מבולבלים לגמרי כי אולי לא עשינו את השינוי למספיק זמן או מספיק באדיקות - כי איך זה יכול להיות שמשנים הכל וכלום לא משתנה?
ניסתי, ולא ממש יכולתי. מצאתי בי בעיקר לאות, והחלטה להכיר בזה שכולם ניסו כמיטב יכולתם.
כבר כמעט שבוע אתה לא אוכל. בכלל. בשלושת הימים האחרונים אתה גם כמעט לא יונק. מה 7.600 שהשגת בידי-עמל, נשרו להם 300 גרם והשאירו אותך הרבה מתחת לכל העקומות הסטנדרטיות. בהתחשב בזה שאתה גם לא ישן יותר משעה-שעתיים רצוף, זה פלא גדול שאתה כזה פעיל. אני לא יודע על מה אתה חי, אבל די ברור לי שלא נותר לך הרבה מהעתודות האלה.
אז מחר בבוקר נלך איתך להתאשפז בתל-השומר; ישימו לך צינורית באף שתעשה לך מאוד לא נעים אבל גם תמלא אותך בקלוריות ותזין אותך כי אנחנו כבר לא יכולים לבד. היא גם תמלא אותך בסטרואידים שכל עצם אורגנית שבי נרתעת מהם - וכל עצב רציונלי יודע שאין ברירה ועד שנשתלט על הדרדור במצבך תאלץ לבלוע אותם.
ראיתי את בדיקות הדם שלך; אתמול, ואת אלה של לפני חודשיים. אולי ערך אחד או שניים נמצאים בגבולות הנורמה, וגם הם בקצוות. אני באמת לא מבין, אבל לא צריך להבין כדי לראות שכל הערכים הם הרבה מעל או הרבה מתחת. בכל הבדיקות שנעשו לי אי פעם - היו אולי שניים או שלושה ערכים מחוץ למסגרת. ובכל זאת, לא צלצלו לי פעמוני האזהרה כשראיתי בפעם הראשונה את התוצאות. 'צריך להקפיד יותר עם מתן הברזל', חשבתי. לא הצלחתי לפקוח את עיניי לעובדה שאם רוב התוצאות לא בסדר, משהו אקוטי לא בסדר.
אז יהיה קשה, אבל אני מרשה לי אופטימיות. אתה ילד חזק, ושמח, ומצחיק, ולא למותר לציין שיפה בצורה יוצאת דופן. אם היית קצת פחות עקשן וודאי היה לך יותר קל, אבל סביר שגם היית פחות אתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
