ממשיך לנסוע

המילה הראשונה שהייתה באמת מילה  הייתה 'מים'. כמו גדול אתה מודיע 'מים!' מחכה בחוסר סבלנות שיגישו לך את הספל ושותה לרוויה; לא בקבוק ולא שום דבר. מהתחלה אתה רוצה לשתות כמונו. אח"כ הגיע ה no-no המפורסם. מגישים לך כפית עם אוכל שלא מדבר אליך: no no, אתה מסביר בסבלנות להוריך בטון שמראה שלמרות המוגבלויות שלנו עוד לא נואשת מלהסביר לנו שוב ושוב שדלעת אתה לא אוהב אבל קישוא כן, שבשר אתה אוהב רק כשאלקה מכינה ועדיף שאנחנו נדבוק בעוף ועל מרק בכלל אין מה לדבר.

המילה הבאה הייתה 'דוּ'. בהתחלה חשבתי ולא הייתי בטוח - אבל אמנם, ראינו בבייבי אינשטיין בובת סוס משחקת בכדור, ומייד הודעת בקול גדול: 'דוּ! דוּ!'. אתה כל כך אוהב כדורים - מצחיק, איך הם גורמים לך לחייך. בשוק אתה יכול לעבור ליד כל הפרות, הירקות והשטויות המצפצפות בשקט, אבל למראה הכדורים תתעקש בצעקת 'דוּּ!' לגעת בהם ואפילו לבעוט אותם  אנה ואנה כמו שחקן כדורגל מקצועי. גם כלב זכה לשם 'בה  בה  בה', וכל החתולים ברחוב עונים ל'מַא' שהוא ,כידוע לכל, קיצור של מיאו.

והנה כבר לקחת את אבני הבניין האלה, והתחלת לעשות בהם קסמים. ישבנו אחרי ארוחת ערב, ורצית מיץ תפוחים  אבל לא היית מוכן ללבוש סינור. אני, לעומת זאת, לא הייתי מוכן שכל המיץ יטפטף לך על הסוודר. הצבעת בתקיפות על המיץ, ונעלבת נורא כשניסיתי לענוד לך את הסינור. אחרי כמה פעמים כאלה בהם אני שם לך את הסינור ואתה מוריד ואתה מצביע על המים ובוכה, הבנת שבלי סינור זה לא ילך. בסוף שתית לרוויה  והסינור שתה את טיפות המיץ וגם את הדמעות שלך. אחרי ששתית, הורדתי לך את הסינור ואתה הסתכלת עלי במבט עצוב: 'אבא, מים, יאיאיא' קוננת את מה שאני מחשיב כמשפט הראשון שלך.

לפני כמה ימים נסענו למשפחתון. אמא ואני מקדימה ואתה באמצע המושב האחורי, חנוט בכיסא הבטיחות. הסתכלת בשקט סביב (ארוע נדיר) ואחרי כמה דקות הצבעת לחלון הקידמי ולגשם שירד עליו. 'מים' הצהרת בהשתאות ואני, ליבי עלה על גדותיו. הוא עדיין כך, בכל פעם שאני נזכר בסיפור הזה.