ממשיך לנסוע

הצעקה החדה שלך מפלחת את הלילה. אני זורק את המחשב ובא אליך לחדר, לא בלי להתקל באוהל הכדורים ("דוּ!") שאני כבר אמור לדעת גם בחושך היכן הוא.

אני קוטף אותך מהחלק הרחוק של המזרון בו אתה שוכב, כרגיל, לרוחב המיטה. אתה בוכה עד שאני מרים אותך ואז נרגע, נח לנשימה או שתיים ואומר 'מים' בקול ברור, נואש כמעט. אני מגיש לך את הספל ואתה שותה בשקיקה כמה לגימות ארוכות, ואז מניח את ראשך עלי, נרדם שוב כמעט מיד.

ידך נשמטת ואתה כבר ישן. עוד חצי דקה ואתה כמעט נשפך חזרה למיטה. אני משכיב אותך, ואתה מחזיק את היד שלי גם כשאני מכסה אותך ביד השניה. אני לא יודע אם העיר אותך חלום רע או אחד מהכאבים המנובזים שתוקפים אותך בלילה, ואני מחכה כמה דקות שלא ישוב.

אני הולך בלאט ויצא מהחדר, סוגר את הדלת חרישית מאחורי. כל צליל נשמע לי חזק ומעורר אבל נשמתך ממשיכה כסדרה. אני שמח לחזור לתה, לעוגיה ולעבודה - לעוד זמן של שקט שאמור הייתי לישון בו.