עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

המלאכית הקטנה ישנה שנת 'שבת בבוקר אחרי טיול' מתוקה,

אולי היא אפילו תיתן לי הזדמנות להתחיל פוסט וגם לסיים אותו.

היא הייתה חולה שבוע,

לא משהו מאד רציני- חום, חולשה, הצמדות וכו' - אבל מחלה ראשונה שלה,

פעם ראשונה שהיא בוכה בלילה ומתקשה להרדם - וגם זה קרה רק לילה אחד וטיול ארוך עם אבא עייף אותה מספיק כדי שתרדם בסופו של דבר.

אבל זה קשה, זה מעמת עם העובדה שככל שתגדל יותר ויותר יקרה שיהיה לה קשה, כואב, מתסכל, עצוב

ולא תמיד אוכל/נוכל לעזור, להקל, לפתור - בטח לא במידה שהייתי רוצה

שהיא כמובן שהיא לא תחווה בכלל קושי וסבל.

ככל שהיא תגדל, לא בטוח שהיא בכלל תשתף במקומות האלה ותאפשר לעזור (בהתחשב בגנים שמסתובבים אצלה)

יש לי הרגשה שזה אחד הדברים הקשים שצריך לחוות בהורות.

העיקר שלעת עתה היא הבריאה ואפילו הנזלת הלכה לה למקומות שאליהם הן הולכות.

מעבר לזה היא ממשיכה להיות קסומה ומופלאה, האיילה-

מתרוצצת באופן חופשי בבית, כל הזמן גדלה וגובהת מה שמאפשר לה להגיע ולעשות בלאגן וסדר מחודש משלה במקומות חדשים בבית. היא גם מתחילה לפתוח ארונות ומגרות ולחטט בהם ולצערי היא גם גילתה את הפח שמתחת לשולחן העבודה שלי ומאד נהנית לפתוח את המכסה שלו ולשפוך את תכולתו על הריצפה ולבדוק מה מסתתר שם.

מאד אוהבת ללכת בתמיכה של ידיים ולפעמים היא פשוט תופסת לי את שתי הידיים שלי בשתי הידיים הקטנות אך החזקות שלה ומכריחה אותי לעשות מסלולים ברחבי הבית.

חברה שפוגשת אותה מדי פעם  מאז שנולדה אמרה לי השבוע: "יש לה שילוב של רצינות והומור",

והיא צודקת - יש לה התבוננות מעמיקה וכבדת ראש עם ניצוץ בעיניים וחיוך בזווית הפה.

העניין החדש שלה מבחינת המשחקים (שמשחקים זה אומר - כל חפץ שמסתובב בבית, ולפעמים גם דברי מאכל) -

הוא לקחת את המשחק ולהושיט אותו חזרה אליי - ליד או לפה, לפעמים לזרוק, לרוב להגיש וכך שוב ושוב.

לי עצמי סך הכל טוב, מנסה כל הזמן לתמרן ולמצוא את האיזון בין העבודה מחוץ לבית, העבודה מהבית, הזמן עם איילה, הצורך בדברים לעצמי - לקרוא, לנוח, להפגש עם חברים והעבודה הסיזיפית של לשמור את הבית במצב סדיר עם כל שאר משימות השיגרה הבלתי נגמרות, וכל מיני תוכניות לדברים נוספים שאני רוצה לעשות וצריכה לקדם איכשהו.

יש רגעים שאני מרגישה שאני כמעט קורסת תחת הנטל,

אבל אתמול למשל ביליתי עם לולי יום שלם בלי לצאת מהבית, רק משחקות וישנות ואוכלות והיה כל כך כיף ומרגיע.

אני חושבת שרוב הזמן איכשהו אני מוצאת את האיזון.

וגם אין כל כך ברירה - יש משהו בהורות לתינוק(ת) שכל הזמן מחזיר לכאן ולעכשיו ולא באמת מאפשר לשקוע למקומות אחרים

וזה מצוין.

ועכשיו שיר (בהמשך לעלה) -

קנאתי בעלה שניתק מן הענף

והתעופף אל המקום שנשאו הרוח

גם אני אתנשא

גם אני אצטלל עם הרוח

אם התשוקה להדמות לפריחתו

העדינה של התפוז היא חטא –

אשוב ואחטא

(תמיר גרינברג)

נ.ב. בלי ששמתי לב, עברו יותר משנתיים מאז שפתחתי את הבלוג, תחילת נובמבר שלפני ספירת האיילה, מזל טוב