עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

שבת בבוקר, קצת שונה, לקום בלי אילה.

משהו חסר, אבל יש משהו בזמן הזה של שבת בבוקר רק לעצמי ובקצב שלי שכבר שכחתי את תחושתו.

אפילו לכתוב שני פוסטים ברציפות אני מצליחה.

עוד מעט אתארגן ואסע לים (כנראה) בדרך להורים.

אני מתגעגעת לים מאז סיני,

לתת שוב לגלים לשטוף אותי ולקלף מעליי קליפות

ללכת הליכה ארוכה על קו החוף

לקוות לרוח נעימה שתאזן את חום השמש.

אני נכנסת לשבועיים-הולדת. השבוע חל התאריך העברי, בשבוע הבא התאריך הלועזי.

אני הולכת לקראת פעמיים ח"י - זמן יפה.

הפעם לא חסרים לי איחולים לעצמי.

אני מרגישה עכשיו די מרוטה אחרי תקופה ארוכה קשה ולא פשוטה

ועדיין בתוך הרבה אי-וודאות.

אילה מביאה אינספור אור ואהבה ואושר

אבל גם מעלה בחזקות את משא האחריות והשאלות הקיומיות.

סיני הייתה התחלה טובה בשביל להזכר בתחושות של יותר קלות ויותר שמחה

אני מזמינה אותן להמשיך להתלוות אליי בדרך

אני מזמנת לעצמי זרימה של שפע על סוגיו השונים -

מבחוץ-פנימה, מבפנים-החוצה

שתבוא התחדשות של האמון והאמונה בעצמי ובעולם שמקיף אותי

שאהבה תעטוף אותי ותמלא אותי

והיצירה תנבע מתוכי.

ואיך אמר יורם ורטה בשיר? שהדרך תתהלך עימי בנעימים.