10/2009
בחלון
הַחַלּוֹן / דליה רביקוביץ
מַה כְּבָר עָשִׂיתִי?
אֲנִי שָׁנִים לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם.
אֲנִי רַק הִסְתַּכַּלְתִּי בַּחַלּוֹן.
טִפּוֹת גֶּשֶׁם נִסְפְּגוּ לְתוֹךְ הַדֶּשֶׁא,
שָׁנִים עַל שָׁנִים.
זֶה הָיָה דֶּשֶׁא רַךְ וּמְשֻׁבָּח.
שַׁחֲרוּרִים הִתְהַלְּכוּ עָלָיו.
אַחַר כָּךְ פָּרְחוּ מַחֲרוֹזוֹת דַּקּוֹת שֶׁל פְּרָחִים זְעִירִים
בְּוַדַּאי בָּאָבִיב.
אַחַר כָּךְ צִבְעוֹנִים,
נַרְקִיסִים אַנְגְלִיִּים, לֹעַ הָאַרְיֵה
שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד.
אֲנִי שׁוּם דָּבָר לֹא עָשִׂיתִי.
חֹרֶף וְקַיִץ הִתְהַפְּכוּ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הַדֶּשֶׁא.
יָשַׁנְתִּי כָּל כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר.
הָיָה זֶה חַלּוֹן גָּדוֹל דֵּי הַצֹּרֶךְ.
כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ
רָאִיתִי בַּחַלּוֹן.
(כל השירים עד כה, הקיבוץ המאוחד, 1995)
תוספיות -
* אני? צפור לילה?
שוב, שעון החורף שהגיע טרם החורף, מזכיר לי עד כמה אני בבסיסי פרימיטיבית (לא במובן הרע),
מה שהגוף שלי רוצה יותר מכל דבר אחר, כשאני בבית, מהרגע שיש חושך, הוא להוריד אנרגיה וככל האפשר, להרדם עם קטנתי בשמונה בערב, ולקום איתה בחמש בבוקר לקראת האור. ואני גם עושה את זה די הרבה.
(והאמת, זה נעים להענות לזה, חוץ מרגשון האשם על הבלגן שנשאר וכל הדברים שמתאפשר לי לעשות כשהיא ישנה, ואני שוב לא מגיעה אליהם. וגם, בגלל שזה בכל זאת מאד מוקדם, זה אומר הרבה פעמים גם התעוררות לילית...כמו הלילה).
* יש זמנים שבהם משהו באמונה הבסיסית שלי בהשגחה הפרטית שמלווה אותי ודואגת לי שכל עוד אני מתכוונת לטוב ומנסה לעשות טוב, יהיה טוב ודברים יסתדרו על מקומם הנכון - מתערערת. אני חוששת שאני על סף זמן כזה. אני קוראת לך השגחנות שלי - תזכירי לי בבקשה.
* קניתי היום לקטנטונת תחתונים פעם ראשונה! כבר זמן מה שלא רק שהיא מסתובבת בלי חיתול אלא היא גם ישנה בלי חיתול
וגם בלי שום הגנה על המיטה, אין צורך. נפלאה שכזאת.
(ולמרות הערנות שנחתה עליי אני אדחה לפעם אחרת את המחשבות שהיו לי היום בנוגע לסימביוזה והיפרדות ואינדבידואיזציה. ורק אספר שהיא התחילה לומר ולהשתמש בלי סוף במילה - אני).
| 
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
