עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

פוסט המרפסת של אידיום היקרה דגדג בי חשק לכתוב,

הוא פגש אותי בדיוק בהתרגשויות הקטנות מכוחות החיים שחוזרים ומפציעים בעציצי המרפסת ובגינה הקטנה שלי

(וזאת לעומת כוחות החיים של העשבים שמצויים בשפע בדשא שאני באכזריותי מנסה לקפד באיבם, כי יש להם קוצים איומים ונוראים כשהם גדלים),

אבל אחרי הדגדוג הזה הגיעו גלי האבק ואחריהם שב הקור המכווץ ומצב הרוח המתהפך

ופתאום צריך לאחוז בכח הראש במה שקודם הגיע בצורה כל כך טבעית

החיבורים האלה שבין הטבע והנפש והחיים, איך שהם לעיתים מחיים ולעיתים מכבים...

בכל אופן, רציתי לומר שכנראה שלא סתם לא כתבתי פה כמעט לאחרונה,

שמתי לב שיותר מדי קורה לי ששואלים אותי מה שלומי ואני עונה מה שלומה של הנסיכה הקטנה.

זה לא רק בגלל ש"שלומי קשור בחוט בשלומה" (תודה לזלדה),

אלא כי זה קל לי יותר בתקופה שבה אני לא מספיק קרובה לעצמי ומעדיפה להשאר במישור מסויים על יתרונותיו וחסרונותיו.

אבל כמו עציץ התאנה והבוגנוויליה והלואיזה שמצמיחות עלים חדשים על ענפים שנראו יבשים בחורף

וכמו אור השמש שסופסוף חזר להגיע אל חלוננו בזמן שאני פותחת את עיניי ולא בעכוב מעיק של חשכה בוקרית

וכמו הפסח ששוב מזכיר לי את החופש ואת האפשרות לבחור לצאת מהמצרים - מכל מצר שהוא - מנטלי ופיזי

ולהכיר תודה על כל מה שיש לי,

ככה גם אני קצת מתעוררת, מגששת,מלבלבת עלים חדשים.

וואלה, יצאלי פוסט אופטימי על אף כל האבק...

נ.ב.1 אגב גינה וטבע ונפש - באחת מהטיוטות שלא הגיעו לכדי השלמה סיפרתי על החלום שהיה לי לפני איזה זמן, שאני לא זוכרת את תוכנו אבל בסופו אמרתי לעצמי (בחלום כמובן) שאני צריכה לכתוב בבלוג שהדבר הכי משמעותי שקרה לי השנה הוא הקומפוסט שהתחלתי לעשות בתחילתה. לא סתם. הקומפוסט הוא אמיתי לגמרי ולא רק סימלי, ויש משהו מרגש בשאריות הירקות והאורז שמושלחות יחד עם עלים וגזמים לפח פלסטיק שחור והופכים בקצב שלהם לזבל מזין לאדמה ולצמחים החיים. למשהו שונה וחדש.

נ.ב.2 תודה לאמא שלי, הצלמת המופלאה, על התמונה החדשה לבלוג - אירוס הגלבוע, שנתון מרץ 2010.