עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

אז נזכרתי שבקרוב הבלוג הזה מציין 4 שנים לחיינו המשותפים, ונוצר בי זיק של חשק לקרוא בו מתחילתו, מה שמעולם לא עשיתי.

אני רוצה קצת לשתף אותכם בחוויה הזו, כי את מי אם לא אתכם?

נתחיל בסוף - עצרתי אחרי 3 חודשים ראשונים, אמנם מאד עשירים בפוסטים, ובינתיים לא מצליחה להמשיך.

ניסיתי לחשוב למה הדבר דומה ומה שעלה לי בראש הוא קריאת מכתבים או יומן שכתבתי בעת מאוהבות.

מרגש וגם מביך, מוכר כל כך וזר - מי היא זו ששם?

אני זוכרת מהתקופה ההיא את התרגשות הגילוי, שליחת עצמי במילים למקום ערטילאי ופתאום נולדים מתוך זה דברים - קשרים וחיבורים עם אנשים אחרים,

דברים חדשים שנולדים מתוכי, התחושה הזו שקל להזכר בה כיצד היוםיום מתרגם אוטומטית למילים שיכולות להכתב ולשתף.

התגובות הראשונות של אנשים שממשיכים ללוות אותי מאז ואחרים שנעלמו אחרי נגיעה הדדית.

משהו השתנה כמו שכל הזמן דברים משתנים

ובפרט שאלו היו השנים שבהם עברתי דרך ההריון והלידה את השינויים הגדולים ביותר בי ובחיי.

אין שורה תחתונה.

אני עדיין מתבוננת בזה וגם מרגישה הודיה שהיה המקום הזה ששומר לי בתוכו נתח חשוב כל כך מחיי ועל המתנות שקבלתי פה ועדיין מקבלת מהנגיעות בחיים של אחרים.

*

באותו ערב מוזר

מישהו שאל:

האם אפשר לשנות את העבר?

והאישה החולנית ענתה בזעף:

העבר איננו תכשיט

חתום בתוך קופסה של בדולח

גם איננו

נחש בתוך צנצנת של כוהל -

העבר מתנועע

בתוך ההווה

וכאשר ההווה נופל לתוך בור

נופל איתו העבר -

כאשר העבר מביט השמיימה

זו הרמת החיים כולם,

גם חיי עבר רחוק עד מאד.

אך האיש הגלמוד מלמל:

והלא היה פעם אברהם בתבל

זה שלא לקח אפילו חוט

מנפש מולידו.

(זלדה)