עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

אז אני לא אספר לכם היום איך הנסיכה שלי, למרות השרב בחוץ, התחילה את עונת מחלות החורף שלה,

וכמה, למרות שזה מבאס, יש את המתיקות הזאת בהתכרבלות שלה ובהרדמות עליי ובנימוחות.

וגם, המסטוליות הזאת מהיות צמודה יום שלם לילדה מסטולית מהחום של עצמה.

אלא דוקא משהו מהיסטוריה רחוקה יותר שלי.

אתמול, לא מעט משעות היום, בנסיעות שלי ובטיפול בלולה החולה בבית, הקשבתי לגל"צ, היה יום שידורים מיוחד - 60 שנה ל..., תוכניות מיוחדות, מגישים מיוחדים, ואותי זה לקח שוב למחשבות וזכרונות על התקופה שבה כמעט ושרתתי וקצת ביליתי בגלי צה"ל.

כמו ללא מעט בני נוער זו הייתה בשבילי פנטזיה קטנה, לעבור את השרות הצבאי שלי שם, אולי אפילו נגשתי למבחנים הראשוניים בסוף י"ב ולא עברתי.

במילא הלכתי לשנת-שרות שחיכיתי לה רבות ובאמת הייתה אחת השנים המעצימות והטרנספורמטיביות בחיי -

שנה בקומונה של 10 חבר'ה בגילי, בבית גדול בטבעון, קומונרית לבד בקן קטן של תנועת נוער, יומיים שבועיים של סדנא אינטנסיבית של לימוד ודינמיקה קבוצתית וצלילה לטקסטים ונגיעה בהם ממקום שהמשיך ללוות אותי עד היום ולהשפיע על רבות מהבחירות בחיים שלי. גדלתי ונפתחתי שם, יונת סלע, בת-קיבוץ מופנמת שכמוני, בגלל הדברים שעשיתי, בגלל הדברים שלמדתי, בגלל התיקון ליחד אחר ומפרה הרבה יותר מהיחד המדומה פעמים רבות של הקיבוץ שבו גדלתי.

ובסוף השנה הלכתי למבחנים לדובר צה"ל. לא עברתי אותם ולא המשכתי לעסוק בזה, אבל, זו הייתה אחת מאותן שנים שאיימה סכנת סגירה על תחנת הרדיו הצבאית אז כל הזימון והמיון היו טיפה אחרים והם שלחו אליי הזמנה נוספת למבחנים לגל"צ.

עברתי שלב אחד, הוזמנתי לשלב שני של ראיון אינטנסיבי,

הייתי בראיון די רגועה, כי לא חשבתי ממילא שאתקבל ובאתי גם מתוך המקום הטוב שתארתי קודם, של חיבור לעצמי ואמון בעצמי שלא תלוי בגורמים החיצוניים.

כנראה שזה השפיע, כי קבלתי במפתיע מכתב ירקרק - אנו שמחים להודיעך וכו'  - אני בקורס!

פה זה כבר נהיה קצת מלחיץ.

כשהגעתי לשם התחיל חודש מוזר בחיי.

שוב, בגלל הנסיבות של אותה שנה זה לא היה קד"צ אלא לאחר טירונות וגם בניגוד למקובל קיבלו יותר אנשים מכפי הצורך והיה ידוע שיהיה

מיון נוסף בסוף הקורס.

איך הרגשתי שם? שורה תחתונה - תחושה עזה של חוסר שייכות.

זה היה קורס מרתק, הפגישו אותנו עם כל הכוכבים הגדולים ועושי המלאכה החשובים. למדנו קורס לשון יומי עם כולל בחנים רבים עם אבשלום קור וקורס קריינות והמשימות הפורמליות שהתנסינו בהן היו של כתבות (חוץ מאלו שהיו מיועדים לקריינות).

אבל הרגשתי שלמרות שאני אינטיליגנטית ורחבת אופקים לא פחות מאחרים שם  וכאמור מגיעה ממקום טוב שלי לשם - אני כמו באה מארץ זרה ושפה אחרת לתוך התל-אביביות התקשורתית וההשגית הזאת. 'עולה חדשה', כך אני מבינה ממה שכתבתי עכשיו.

ידעתי שלאורך נשימה ארוכה יותר, אם אשרת שם - יש לי הרבה מה לתת וכמובן גם לקבל,

אבל בתוך אותו זמן הרגשתי את עצמי הולכת ומתכווצת.

בסוף הקורס לא הפתיע אותי שנפרדו ממני לשלום, כמו גם מכמה אנשים נוספים שהמשותף להם, לנו, לצערי היה אותה שפה אחרת מזו שהאחרים שחו בה ובאו איתה. אפילו הרגשתי סוג של הקלה.

התסכול הגדול היה יותר על שרות צבאי שבא לאחר מכן - פקידותי ומדכא עד עפר, ממש. שלקח לי זמן רב להתאושש ממנו ומהאופן בו הקטין אותי ודכא אותי.

וגם כששמעתי בדיעבד "ממקורות פנימיים" שייעדו אותי לשרת לאחר הקורס במחלקת התרבות (בניגוד לחדשות, למשל), וליבי נחמץ כי היה ברור לי שזה אכן המקום שהכי היה מרתק אותי והכי הייתי מחוברת אליו.

אפשרות להגשים חלום מסויים לממש את עצמי באופן חדש לחלוטין ואפילו מסעיר דוקא בשונות שלו, ומרוב שנבהלתי מעצם האפשרות - בעצם לא אפשרתי לעצמי

איפה פוגשת אותי היום האפיזודה הזאת מעבר לפיקנטיות המסויימת שלה?

קודם כל בסימניות החיים שלי זו נקודה שמסומנת כאחת מה"דלתות המסתובבות", כזו שבה אני נוטה לחשוב שאם הייתי ממשיכה בה, משהו בסיסי היה משתנה בדרכים אליהם החיים הובילו אותי ואולי גם משהו מהותי בי עצמי. מעצם היותה מקום שונה כל כך מהמקומות האחרים אליהם הוליכו אותי הנטיות הטבעיות שלי. וזה מסקרן, כן, זה מסקרן.

והנקודה השניה, היא האפשרות לספר את אותו הסיפור מנקודת מבט קצת אחרת, שבו כל העובדות נשארות זהות אבל המיקוד הוא על הנקודה שבה הייתה לי לגדול מעבר למגבלות הקיימות ולהביא את עצמי במלואי אלא נכנסתי לאותו מקום מכווץ שלא יחייב אותי להתמודד עם הצעד הבא של החלום.

וזה מעניין לחשוב על המקום הזה ועל מופעים אחרים שלו בחיי.

והכי מדהים לחשוב שכל זה קרה לפני כמעט 20 שנה. הזמן הזה, לאן הוא בורח וממי?