עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

למדתי בזכות הפייסבוק שהיום יום הולדתה של נורית זרחי, משוררת וסופרת מרגשת במיוחד מבחינתי במיוחד ביכולת לכתוב את הילדה שבה, הכי אמיתי עם החלומות והבדידויות והכמיהות והנוכחות שלה במבוגרת שהיא צומחת להיות.

אז לכבודה, שיר אהבה לבת שהיא כתבה ומלוא הזדהותי איתו.

כמו הר/ נורית זרחי

איך אני אוהבת את הילדה שלי

כמו הר,

שבראשו עומדת אילה.

היא מלקקת את הלבנה,

והלבנה לא מספיקה לה,

מפני שהלשון שלה מדי קטנה.

איך אני אוהבת את הילדה שלי

כמו מגדל-זכוכית בצבע ים סוער,

שהשחף הלבן העומד בראשו כל ערב,

עף לישון במקום אחר,

כי המגדל שלי גבוה עוד יותר.

כמה אני אוהבת את הילדה שלי

כמו מקום בקצה העולם,

שהשמש לא מגיעה שמה.

אבל קרן האילה שלי נוגעת שם,

ובמקום הזה פורח נס פרח,

מפני שהוא פרח בחושך העולם.

כמה אני אוהבת את הילדה שלי

כמו סל מלא תותים,

על כל גדותיו צונחים.

מפני שהסל הזה מדי קטן לי,

וכל תאי הלב שלי זורחים.