עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

מסביב הדליקה הזאת, רחוקה גאוגרפית, אבל איכשהו ההרגשה היא שהתחושות של חוסר השליטה, הבהלה, החום התוקפני של הלהבות,

מתפשטות ומגיעות עד הנה.

זה שבוע בסימן אש. שבוע החנוכה. בין האש הנשלטת, העדינה שלועטת לנו סיפורים

לבין האש השורפת, המשתוללת, שנכווים ממנה.

גם עליי ברמה האישית עובר שבוע קשה. פגשתי גם את האש שבי שמתפרצת, וגם את הגבולות שלי שמעבר שלהם מטלטל את כולי.

ואני עדיין מטולטלת.

פגשתי גם את האופן בו החיים יכולים להפתיע ולהפוך חיים של חברה קרובה ואהובה אל המפחיד והלא ידוע.

ופגשתי את הלב שלי, כשהוא פתוח וכשהוא מתכווץ.

מה אני רוצה להגיד?

דצמבר ועוד לא ירד גשם,

הימים ממשיכים להתקצר והלילות להתארך

והגשם צריך כבר להגיע ועוד מעט שוב, כדרכו של עולם, האור שוב יתארך והחושך יתקצר.

והייתי עם איילה בבוקר שבו היא הכינה את החנוכיה הזו בגן והיא אמרה: "תראי, הכוכבים רוקדים"

אז אני נזכרת כמה גם, עם הכל, קל פתאום מאין ליש, ליצור ריקוד של כוכבים

ואני מחייכת כי היא נמצאת להזכיר לי את זה,שהם נוכחים לא פחות מכל הקושי.