עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

זה עתה שבתי מטיול בקטע של שביל ישראל שליד ביתי עם ארבעה חברים שחלקם עושה את שביל ישראל לכל אורכו שבוע אחר שבוע.

זו הפעם הראשונה שבה בקרתי בחלק מהמקומות מאז השריפה שהייתה לפני מספר חודשים (למי שזוכר שסיפרתי).

הוקסמתי במיוד ממטע של דקלים (סוג של דקלי נוי) שתמיד היה סבוך ומלא עשבים ולכן מעולם לא נכנסתי לתוכו, שהפך מתוך השריפה הזו לסוג של מרחב קסום.

על העצים עצמם רואים גם את אותות השריפה ב"כתב-יד" שחור שניתן לנסות לפענח את סיפורו

וגם את ההתחדשות הירוקה בצמרותיהם.

אלו צילומים מהטלפון, אבל בכל זאת, לפחות עבורי משהו מהאיכות של המקום עברה

ויותר חשוב זה מהדהד גם לי תחושה של התחדשות שמתחילה לפעם בי בזמן האחרון ומצמיחה בי מחשבות וחלומות

וגם מחשבות על שינוי וטרנספורמציה, במיוחד כזו שקורית גם מתוך אש גדולה.

בסוף הטיול יצאנו מהאזור המיוער יחסית שהלכנו בו כל הדרך אל השדה הפתוח הזה. בבת אחת עצרנו ונשמנו נשימה גדולה.


אבל כל כך מוזר לטייל בטבע בפאתי ינואר ושכל הטבע עדיין קיצי כמעט כולו חוץ ממעט רקפות, סתווניות וכרכומים. יבש.