עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

שלום חברים,

מי שעדיין פה (אני כמעט ולא)

חשבתי על המקום הזה היום, כמה שהוא היה מיוחד לי

איך שהכל היום פייסבוקי כזה שזה במובנים מסויימים כמו לראות סרט במקום לקרוא את הספר קודם, ואם רוצים ללכת אחר כך גם לסרט.

(אני מתכוונת בהיבט של היכרות עם אנשים חדשים)

אני פה כי אני מרגישה ויודעת שכחלק מתהליך של החזרת עצמי לעצמי, אני חייבת גם לכתוב

כי כתיבה היא חלק מהעצמי המוזנח כרגע,

ולא משנה כמה חלודה אני מרגישה.

אז הנה, הכנסתי אצבע למים, אולי מחר אכניס שתיים

ועכשיו שני שירים -

זה שיר שסטודנטית שהדרכתי הקדישה לי עכשיו בסוף השנה:

"אדם שנכנס מבוקע לים

המלח מרגיש איך אלף

מחטי המים מתקנות בבשרו

הכאב המתוק שיש יד

המוכנה לגעת בפצעיך

ולומר - אתה שבור

ואין שלם ממך"

(סיון הר שפי)

ועוד משוררת שחיה לפני 600 שנה בערך - ללה -

"היית פעם ברבור שזימר

מנגינות, ללה. עכשיו את שקטה.

מישהו, איני יודעת מי, נמלט

עם דבר-מה שלך.

אבן הרחיים עמדה מלכת, והנקב

שיש להזינו בתבואה, נמלא

בתבואה. התעלה המובילה

לעבר התחנה כוסתה

ונסתרה. אף הטוחן עצמו

נעלם."

טוב נו, למרות שהרגשתי לא מעט השנה כמו בשיר הזה, אסיים בנימה פחות קדרורית -

דנג'ה, זה בשבילך ליום ההולדת, של אותה משוררת -

"אלוהים הוא זה המפהק ומתעטש

ומשתעל, ועכשיו צוחק.

הביטו, זה אלוהים מזדכך!

אלוהים מחליט לצום, אלוהים מהלך עירום

מערב ראש השנה האחד, לבא אחריו.

האם תבין אי פעם

כמה קרוב אליך

אלוהים?"