עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

לאט / טוביה ריבנר (מתוך - שירים מאוחרים)

לְאַט שׁוּב, לְאַט

אוּלַי לְבַצְבֵּץ בְּמִדְבָּר

לְנַסּוֹת לְאַט

לְשַׁיִשׁ בַּצִּיָּה, וּכְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה

לְאַט לִפְקֹחַ

עַיִן, אוּלַי אֶפְשָׁר בֶּאֱמֶת, לִרְאוֹת דְּבַר-מָה

נְמָלָה, לִלְמֹד, אוּלַי

נִתֵּן לְהָנִיעַ יָד, לְאַט, אוֹ אֶצְבַּע, אוּלַי

שְׂפָתַיִם, לְאַט לְאַט, הַלְלוּיָהּ.

אני נוסעת למדבר בשבת כנראה. המדבר שבו חוויתי מהרגעים היפים והשמחחים בחיי ואת הכאב הכי גדול. היה זמן שלא יכולתי להתקרב אליו. ואז באתי שוב לאט לאט וכל פעם זה היה כאב גדול.

היום הפצעים נרפאו. ויש בי בעיקר געגוע ומזמן לא הייתי שם.

לנשום את הנקי והמנקה הזה. שני מקומות אני באמת חווה כמנקים - הים והמדבר, במיוחד שם, שהוא קצת גבוה ויש רוחות חזקות לפעמים לפנות ערב.

לא פשוט לי לפנות לזה מקום.

אני נשאבת למשימות, לרצון לנוח בבית אחרי שבוע עמוס. לערימות הלא מסודרות שמחכות לי של בגדים, ספרים וניירות.

אוף

ובכל זאת

הטבע הזה הנקי (למרות שגם פה, איפה שאני זה די טבע ולא עיר). אני זקוקה לו לפעמים כמו אוויר.

במיוחד עכשיו.

אז כנראה שאסע.

השיר פה למעלה ליווה אותי בתחילת דרכי במדבר באהבה.

נתתי אותו במתנה למישהי - מצולם - והוא היה תלוי שם על הקרוואן שלה מבחוץ, תקופה ארוכה, נשחק לאט לאט ברוח ובשמש ובכל זאת נשאר שם אחרי שגם היא עזבה.

שבת שלום