עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

הנה, מצאתי תמונה פוטוגנית במיוחד שלי, להביא הנה, כך שהבלוג ואתם תכירו אותי יותר.

בניגוד לרוב התמונות שלי ושל בנות מיני שבהן אנחנו עומדות, הומות, מקשקשות, מנקרות זרעונים או סוחבות עלי זית ממקום למקום,זאת תמונה שבה הצליחו לתפוס אותי עפה - מנסה להגיע כמה שיותר גבוה.

לא סתם נכתב עליי הפסוק בשיר השירים -

ב,יד יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ:  כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה.  {ס}

כן, אי-שם בחגווי הסלע אני מרגישה הכי נוח ובטוח. אני משקיפה משם על העולם. מתבוננת לפעמים החוצה ולפעמים פנימה, על האבנים שנותנות לי מחסה, העשבים, היצורים הקטנים.

אבל לא באמת יש לי מנוחה שם.

יש את הקול הזה, שממשיך לקרוא לי לצאת, לפרוש כנפיים. לתת ממה שיש לי לתת, לבדוק עד כמה הכנפיים חזקות ולאן הן יכולות לשאת אותי.

הקול שאומר לי הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך

ואני בכלל מרגישה לפעמים כמו שנאמר בתהילים -

תהילים נ"ו,א  לַמְנַצֵּחַ, עַל-יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים    לְדָוִד מִכְתָּם:

יונת אלם שכזו.

מתעסקת כל ימיי ושנותיי ועבודתי במילים ובעצם מרגישה עילגת ושהבית האמיתי שלי הוא השתיקה.

טוב, מספיק חשיפה לבוקר זה של שבוע חדש.

אני עפה עכשיו

אחזור בקרוב