עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

הדרך מבית ההורים לבית הילדים על הדשא הגדול, מעולם לא זכורה לי ארוכה כמו באותו בוקר.

אני לא זוכרת אם זה היה קיץ או חורף, אם הייתי לבד או עם אמא, אולי זה היה חופש כי נדמה לי שהגעתי ישר לארוחת הבוקר. אבל אני זוכרת את הקשרים שנקשרים בבטן, ואת הרעד שכרגיל לא נראה עליי כלפי חוץ.

היום הראשון עם המשקפיים.

השנה. יומיים לפני יום כפור. הם הופיעו שוב, הקשרים והרעד. האיש מהפוסט הקודם לקח אותי לבניין הגבוה, כולו זגוגיות וקורות מתכת ירוקות. 3 שעות לאחר מכן יצאתי משם עם אמא ובלי משקפיים.

25 שנה של עולם שנחווה בחלקו צלול ובחלקו מטושטש עד תחושת עיוורון. בתנועת יד אחת הייתה לי האפשרות להעלם בתוך העולם הפנימי שלי, כמו ילד, שכשהוא לא רואה אותך, אתה גם לא רואה אותו.

המסגרות השתנו מפלסטיק למתכת העדשות הלכו והתעבו ושוב הדקקו עם הטכנולוגיות המתחדשות והמהות נותרה.

לא יודעת אם אצל אחרים התחושה שונה. אצלי הם השתלבו לחלוטין בזהות שלי, במי שהייתי, במי שצמחתי להיות,  באופן בלתי נפרד כמעט. ועכשיו פתאום להיות מחדש קצת אחרת. דומה ושונה.

(חברה אמרה לי [ממושקפת בעצמה] כשהיא ראתה אותי בפעם הראשונה בלי המשקפיים - "אצלך, להוריד את המשקפיים, זה כמו אדם אחר שמחליף את השם". תארו לכם אותי למשל - 'דוכיפת' במקום 'יונת הסלע', כן, בערך כך).

המקום העיקרי בו זה השתלב עם מי שאני הוא בעמדה הנוחה הזו והמוכרת לי כל כך, להתבונן, להקשיב, לראות ולחוש את מה שקורה מסביבי אבל בעצמי להשאר מוגנת מעבר לחומות השקופות שמאפשרות לי להרגיש שלא באמת רואים אותי מעבר להן.

במשך שנים, הייתי כל פעם מופתעת כשהרגשתי שמישהו או מישהי רואים אותי 'באמת', מעבר למילים מעבר לשתיקה. לרוב המקומות האלו הפכו לתחילתה של ידידות קרובה או אהבה.

ומה זה עשה, במובן הסימבולי ליחסי הזוגיות שלי? כמה הייתי מוכנה לפרוץ פתח מעבר לזגוגיות, עד כמה שירתה אותי הנטייה לבחור את אלו שממילא נוטים לראות בעיקר את עצמם.

(אחד הראשונים כתב לי לפני שנים רבות, "היינו כמו שני ילדים בני שנתיים שמשחקים זה לצד זה ולא אחד עם השני", כאב לי, אבל הוא גם צדק. כעסתי עליו, אבל אני יודעת שהיו שלבים שגם אני לא ידעתי אחרת).

באורח פלאי, או לא, כמו סבתא שלי שממנה באופן ישיר עברה הנטייה לקוצר הראייה, שסיפרה לי איך הייתה יושבת על אדן החלון בכפר בצ'כיה, קוראת ספרים ומתבוננות מי בא והולך אל ביתה,

ככה אני, היחידה מהמשפחה שנפלה שדודה לחלוטין בעולם הספר והמילה (טוב, נו, גם אבא שלי, אבל בצורה מאד שונה), גם קבלתי את 'הסימן החיצוני' לכך, אבל זה היה גם נחמד - במילא אני לא רואה, לא נורא אם גם אקרא בחושך, או באוטובוס, או בזמן שאני הולכת על המדרכה...

וגם ה'מפגש' עם הסופרים, המשוררים שמעבר למילים יש בו משהו מן המפגש דרך זגוגיות, שהכל נראה צלול וקרוב כל כך, נפש בנפש נפגשות, ובאותו זמן החציצה כל כך ברורה.

השינוי הפנימי הוא תהליך של שנים. רק לפני כמה שבועות אמא שלי אמרה לי - איך זה שאת, שהיית הכי ביישנית, עומדת בקדמת הבמה, מלמדת, מטפלת, מנחה...?

ואני, שמשהו בי כל כך מופנם, "בחגווי הסלע", מוצאת את האנשים הקרובים אליי שמסביבי - הכי יצירתיים, מתנסים, הולכים על הקצה,  ובאופנים מסויימים גם אני, בדרכי. וגם כך, אנשים רבים שמכירים אותי מהשנים האחרונות, לא יוכלו לחבר בין מה שכתבתי לבין מי שהם מכירים. כמו בבושקה אני - אני בתוך אני בתוך אני.

פרשת השבוע שבה נולדתי היא פרשת "ראה" בספר דברים. ("ראה אני נותן היום לפניך את החיים ואת המוות, את הטוב ואת הרע...") הפרשה מציבה בחירה - זה תלוי רק בך-בי, מה אני מוכנה לראות בעולם, מה אני מוכנה שיראו בי.

נקודת המפנה הסופית הייתה לפני כמה שנים, בריטריט, אי שם בחוף המערבי של ארה"ב. הוא נכנס לאוהל בלילה וברגל גסה נרמסו המשקפיים. שתי הזגוגיות. כאילו לא די כל מה שלא ראיתי שם בליבי המסרב, המציאות שברה גם את הכלי האשלייתי שגרם לי לחשוב שאני כן רואה...

לקחו כמה חודשים עד שהתמונה המטושטשת התבהרה והמסגרת שבתוכי פנימה התנפצה, פותחת פתח לתוהו ובוהו שמתוכו שוב בריאה חדשה.

אבל שם הבנתי שאני לא מוכנה יותר לא לראות את האמת

ואני לא מוכנה יותר שלא יראו אותי, רק כי נוח לי להיות לא נראית.

זהו. אלו דברים שלא מתחילים ולא נגמרים ביום אחד, וגם לא בשנה,

אבל לעומת זאת, דוקא בגלל זה, הצעד החיצוני הזה, חמש דקות לייזר עם נקודה אדומה, ואני יוצאת שונה - יש בו משהו כל כך חזק.

עד היום אני מוצאת את עצמי שוב ושוב, בעיקר לפני המקלחת, או כשאני עייפה והולכת לישון, או רק מתעוררת, שולחת את היד להרכיב אותן או להסיר, מרגישה את כריות הפלסטיק על האף ואת הידיות על האוזניים.

הבוקר שוב הסתכלתי במראה לפני שיצאתי לעבודה וראיתי מולי את העיניים שלי. ככה. גדולות ופתוחות אל העולם וחשופות. כן, זו אני, נעים מאד. ואני רואה. ואני פותחת צוהר, לראות גם אותי, בדרכי.

 תמונה ראשונה בלי משקפיים לאחר הניתוח. בהלה ושמחה.