עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

ואני מרגישה שמתחיל להווצר לי פה מין יומנפש שכזה, עם שיחה מתמשכת ביני לבין עצמי וביני לביניכם.

וכשיש חיבור הוא מופיע בכל מיני מקומות, כך זה אצלי.

ואיך זה קורה? למשל, אתמול החזירו לי *סמינריון שכתבתי בשנה שעברה

ושיר המוטו שכתבתי בו הוא זה -

הסרתי את המסיכה / פרננדו פסואה

[שיר של אלוורו דה קמפוס]  

הֵסַרְתִּי אֶת הַמַּסֵּכָה וְהִבַּטְתִּי בְּעַצְמִי בְּמַרְאָה:

הָיִיתִי הַיֶּלֶד מִלִּפְנֵי שָׁנִים רָבוֹת כָּל-כָּךְ.

לֹא הִשְׁתַּנֵּיתִי כְּלָל.

זֶה הַיִּתְרוֹן בַּכָּךְ שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ לְהָסִיר אֶת הַמַּסֵּכָה:

אַתָּה תָּמִיד אוֹתוֹ יֶלֶד,

הֶעָבָר שֶׁהָיָה הַיֶּלֶד.

הֵסַרְתִּי אֶת הַמַּסֵּכָה וְשׁוּב עֲטִיתִי אוֹתָהּ.

מוּטָב כָּךְ, כָּךְ, בַלִּי הַמַּסֵּכָה.

וַאֲנִי שָׁב לְאִישִׁיּוּת כְּמוֹ לְתַחֲנָה סוֹפִית.  

מפורטוגלית: יורם מלצר(נלקח מהבלוג שלו)

נדהמתי והתרגשתי מהקשר בין השיר לבין מה שכתבתי פה שלשום על המשקפיים והסרתם וההתבוננות במראה והילדה שהייתי והילדה שעכשיו.כאילו ששלחתי משהו לעולם וקיבלתי אותו בחזרה ב'מתנה' בדיוק כשהייתי צריכה.

אגב, פסואה, יש כמה דברים שכתב שמאד מרגשים אותי ורבים אחרים שלא. אבל הוא מרתק. האופן שבו יצר לעצמו מספר דמויות שלמות ומלאות (פה למשל - אלווירו דה קמפוס) שלכל אחת - יצירה עצמאית משלה והקול האישי שלהוהן שונות לגמרי וכולן - הוא. אין פלא שהוא כותב על מסכות ומה שמעבר להן. הישראלי שעשה דבר דומה עם יצירה פלסטית והוא קצת פחות מוכר הוא מאיר אגסי ז"ל. אולי גם בלוג הוא סוג של יצירת זהות אלטרנטיבית?

*והסמינריון עצמו גם קשור באופן דומה ואחר, הוא נכתב על הקשר בין הספר הראשון שחברה שלי כתבה (ספר נוער) לחייה שלה. וגם אותו כתבתי ממקום מאד פנימי ומעורב.והמרצה הציע לי להפוך אותו למאמר לכתב-עת, ומעבר לאגו שמוחמא, בעיקר החיזוק שאני מקבלת גם פה- מה שעובר דרך הנפש פנימה מביא איתו בדיוק את מה שנכון ומה שנוגע במי שצריך לגעת.