עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

אידיום ביקשה סיפור, הנה אחד נחמד שתרגמתי באופן חובבני ביותר מהספר -

 AMERICAN INDIAN MYTHS AND LEGENDS

איך נפגשו הגברים והנשים?

מיתוס אינדיאני של שבטי ה- Bloods Piegan )אזור מונטנה, אמריקה)

רב השנים ברא את העולם ואת כל אשר בו. הוא עשה הכל טוב, פרט לכך ששם את הגברים במקום אחד, ואת הנשים במקום אחר, רחוק למדי. כך הם חיו בנפרד לאורך שנים.

הגברים והנשים עשו הכל באותה דרך בדיוק. להם וגם להן היו מקפצות על הצוקים, שאליהן הם רדפו את עדרי הבאפאלו כך שהם יפלו אל מותם למרגלות הצוק. גם הנשים וגם הגברים לקחו למאכל את בשרן של החיות המתות. בשר זה היה מזונם היחיד, הם עדיין לא גילו דברים אחרים שטובים לאכילה.

לאחר זמן, הגברים למדו להכין חץ וקשת. הנשים למדו להסיר את עורות הבאפאלו ולהכין ממנו טיפים מיריעות יפות ומקושטות.

יום אחד רב השנים אמר לעצמו: " אני חושב שעשיתי הכל טוב, אבל עשיתי טעות אחת – שמתי את הגברים והנשים במקומות שונים. אין בזה הנאה ושמחה. גברים ונשים שונים אלו מאלו וההבדלים נוצרו על מנת לאחד אותם כך שיהיו יותר אנשים. אני חייב לגרום לגברים להזדווג עם הנשים. אני אצרף לזה הנאה ורגשות נעימים, אחרת הם לא יטו לעשות את שיש לעשות. אני עצמי אהווה דוגמא".

רב השנים הלך למקום מגוריהן של הנשים. הוא הלך ארבעה ימים וארבע לילות לפני שהוא ראה את הנשים במחנה שלהן. הוא התחבא מאחורי העצים וצפה בהן ואז אמר לעצמו: " הו! איזה חיים טובים הן חיות! יש להן טיפים יפים עשויים עור באפאלו בזמן שאנחנו חיים במחסות קטנים עשויים מזרדים! ואיזה בגדים יפים הן לובשות, כשאנחנו מתהלכים באזור חלציים פשוט! אין ספק שעשיתי טעות כששמתי את הנשים כל כך רחוק מאתנו. הן חייבות לגור אתנו ולהכין גם לנו אוהלים טובים ובגדים יפים. אני אחזור ואשאל את שאר הגברים איך הם מרגישים ביחס לזה".

אז רב השנים חזר למחנה שלו וספר לשאר הגברים מה הוא ראה. כהם שמעו על כל הדברים השימושיים והיפים שיש לנשים, הגברים אמרו: בואו נלך לשם ונתחבר עם בני האנוש האלו ששונים מאתנו". "זה לא רק הדברים האלו", אמר להם האיש רב השנים, "יש דבר נוסף – דבר מאד מהנה שאני מתכנן לברוא..".

בזמן שכל זה התרחש במחנה הגברים, מנהיגת כפר הנשים גילתה את עקבותיו של רב השנים. היא שלחה אשה צעירה לעקוב אחריהן ולדווח מה מצאה. האשה הגיעה למחנה הגברים, התחבאה וצפתה בהם במשך זמן קצר ואז היא מיהרה חזרה אל שאר הנשים וספרה להן: "יש מחנה ובו גרים בני אנוש. הם נראים שונים מאתנו, גבוהים וחזקים יותר. אחיותיי, ברואים אלו חיים מאד טוב, יותר טוב מאתנו. יש להם חפץ שיורה מקלות חדים ואיתו הם הורגים סוגים רבים של בשר ציד שלנו אין. הם לעולם לא רעבים".

כשהן שמעו זאת, הנשים אמרו: "הלוואי ובני האנוש המשונים האלו יבואו הנה ויצודו סוגים רבים של ציד עבורנו". כשהנשים סיימו את פגישתן, הגברים כבר היו בדרכם אליהן. הנשים הסתכלו עליהם יורדים לעברן מהגבעה, הן הסתכלו על שערם הדביק והריחו ריח חזק מגופם הלא רחוץ. הן הסתכלו על עורם המלוכלך של הגברים ואמרו זו לזו: "ברואים אלו שנקראים גברים לא יודעים איך לחיות. אין להם בגדים ראויים. הם מלוכלכים. הם מריחים רע. אנחנו לא רוצות אנשים כאלו". מנהיגת הנשים יידתה אבן לעבר האיש רב השנים וצעקה לעברו:"לך מפה!", ואחריה כל הנשים זרקו אבנים וצעקו:"לכו מפה!!!".

רב השנים אמר: "לא, כנראה שזאת לא הייתה טעות לשים את היצורים האלו רחוק מאתנו. נשים הן מסוכנות, לא הייתי צריך ליצור אותן", והוא ושאר הגברים חזרו למקומם.

לאחר שהגברים עזבו, למנהיגת הנשים חשבה שוב: "הגברים המסכנים", היא אמרה, "הם לא מכירים משהו טוב יותר, אבל אנחנו יכולות ללמד אותם. אנחנו יכולות להכין להם בגדים. אולי, במקום לבייש אותם, נוכל לגרום להם לחזור אם נתלבש באופן עלוב כמוהם, רק עם פיסת עור או פרווה סביב מותנינו".

באותו זמן, במחנה הגברים, אמר  רב השנים: "אולי אנחנו צריכים לנסות לפגוש את היצורים הנשיים האלו פעם נוספת. כן, צריך לתת לזה עוד הזדמנות. תראו מה עשיתי". הוא פתח את צרור המסע שלו בו הוא שמר בשר מיובש ומצרכים נוספים והוציא מתוכו תלבושת עור לבנה. "הצלחתי לגנוב את זה כשהנשים לא הסתכלו. זה קטן עליי אבל אני אוסיף קצת עור באפאלו מפה ופרוות דובים משם...אכין לעצמי קישוט לראש מנוצות ואצבע את פניי. אולי אז מנהיגת הנשים תראה אותי בעיניים חדשות ?! תנו לי ללכת ראשון ולדבר לבד עם היצורים הנשיים. אתם תשארו קצת מאחור ותתחבאו עד שאיישר איתן את ההדורים".

רב השנים התלבש טוב ככל שיכל. הוא אפילו טיהר את עצמו במרחץ אדים שהכין למטרה זו. הוא התבונן על בבואתו במי האגם והצהיר בגאוה: "הו, כמה שאני יפה! מעולם לא ידעתי עד כמה אני נראה טוב! עכשיו מנהיגת הנשים בטוח תחבב אותי".

ואז רב השנים הוביל בדרך חזרת למחנה הנשים. אשה אחת עמדה בתצפית ועל אף שהגברים התחבאו מאחור, היא ראתה אותם באים. היא איתרה את רב השנים שעמד לבדו על ראש גבעה שמשקיפה על המחנה ומהרה לספר למנהיגת הנשים שהייתה עסוקה באותו זמן בציד עם הנשים הנוספות במקפצת הבאפאלו. למשימה זו הן לבשו את בגדיהן העלובים ביותר, יריעת עור עם חור לראשן או פיסת עור למותניהן. המעט שלבשו היה נוקשה מדם והדיף ריח חמוץ של דם וצמחים. אפילו פניהן וידיהן היו מלוכלכים בדם. "נפגוש את הגברים בדיוק כמו שאנחנו", אמרה מנהיגת הנשים, "הם יעריכו את העובדה שהתלבשנו כמוהם".

כך עלתה מנהיגת הנשים לראש הגבעה עליה עמד רב השנים, ושאר הנשים באו בעקבותיה. הוא ראה את מנהיגת הנשים עומדת שם בבגדי הציד שלה, בידה סכין להסרת עורוץ ושערה דביק וסבוך, וקרא: "אהה! מנהיגת הנשים מגעילה. היא לבושה בבגדים מלאי דם. היא מסריחה. אני לא רוצה שום עניין עם יצור כזה. ושאר הנשים נראות בדיוק כמוה. לא, לא עשיתי שום טעות כששמתי את הברואים האלו רחוק מאתנו הגברים!". לאחר שאמר זאת, הוא סב לאחור וחזר לכוון ממנו בא כשכל שאר הגברים בעקבותיו.

"נראה שאנחנו לא מצליחות לעשות דבר נכון", אמרה מנהיגת הנשים, "הברואים הגבריים האלו לא מצליחים להבין אותנו. אבל אני עדיין חושבת שאנחנו צריכות להתאחד איתם. אני חושבת שיש להם משהו שלנו אין ולנו יש משהו שלהם חסר ולכן אנחנו חייבים להתחבר. ננסה פעם נוספת ואחרונה לגרום להם להבין אותנו. בואו נייפה את עצמנו".

הנשים נכנסו לנהר ורחצו בו. הן חפפו וסרקו את שערן וסדרו אותו יפה בשילובים מעניינים של עצמות וצדפים. הן לבשו את בגדיהן היפים ביותר, בגדים לבנים מקושטים בדוגמאות בשלל צבעי הקשת. הן ענדו שרשראות וצמידים לצווארן וידיהן. על רגליהן הן שמו מוקסינים ארוגים. לבסוף, הנשים צבעו את לחייהן בצבע פנים אדום מקודש וכך, מקושטות להפליא, הן החלו במסען לעבר מחנה הגברים.

במחנה הגברים, רב השנים היה עצבני ומוטרד. דבר לא שימח אותו. האוכל לא טעם לחכו. הוא לא ישן טוב והתעצבן משטויות וכך נהגו גם כל שאר הגברים. "אני לא מבין מה קרה", אמר רב השנים, "הלוואי והנשים היו יפות ולא מגעילות, מדיפות ריחות מתוקים ולא מסריחות, בעלות מזג טוב ולא באות אלינו עם אבנים או סכינים מדממות בידיהן".

"גם אנחנו היינו רוצים אותו דבר", אמרו כל שאר הגברים.

ואז בא בריצה האיש מהתצפית ואמר לרב השנים: "הברואים הנשיים מתקדמים לכוון המחנה שלנו. אולי הן באות להרוג אותנו. מהר, כולם, קחו את החיצים והקשתות!".

"לא, חכו!", אמר רב השנים, "מהר! לכו לנהר. נקו את עצמכם ושפשפו את גופכם עם שומן. סדרו את שערכם יפה. עברו בתוך עשן ארזים ריחני. שימו עליכם את בגדי הפרווה היפים ביותר. צבעו את פניכם בצבע האדום המקודש וסדרו נוצות צבעוניות על ראשכם". רב השנים בעצמו, התלבש בחליפה אותה גנב ממחנה הנשים והפך אותה לתלבושת מלחמה. הוא לבש את כיסוי הראש המרשים של הצ'יף הגדול וענד לצווארו שרשרת עשויה ניבי דובים. כך עמדו הגברים בכניסה למחנה שלהם, מחכים לבוא הנשים.

הנשים באו. הן שרו. בגדיהן הלבנים סנוורו את הגברים. הן הדיפו ריחות נעימים של דשא מתוק. לחייהן האדימו בצבע המקודש.

רב השנים קרא:"וואו! הברואים הנשיים יפים! הן מענגות את עיניי ושירתן נעימה לאוזניי. לגופן יש ריח נעים ומעורר".

"הן גורמות ללבנו לדפוק", אמרו שאר הגברים.

"אני אלך לדבר עם מנהיגת הנשים", אמר רב השנים, "אני אסדר איתה את העניינים".

באותו זמן מנהיגת הנשים ציינה באוזני חברותיה:"ובכן, הגברים האלו אינם כה דוחים כמו שחשבנו. יש איזו עוצמה בגסות שלהם. מראה השרירים שלהם נעים לעיניי וקולותיהם העבים נעימים לאוזניי. בסך הכל הם לא כל כך גרועים הגברים האלו".

רב השנים בא אל מנהיגת הנשים ואמר לה:"בואי נמצא שנינו מקום לדבר".

"כן, בוא נלך", היא ענתה והם מצאו מקום.

מנהיגת הנשים הסתכלה על רב השנים ואהבה מה שראתה. רב השנים התבונן בה וליבו פעם בשמחה. "בואי ננסה משהו שמעולם לא ניסיתי קודם", הוא אמר לה.

"אני תמיד אוהבת לנסות דברים חדשים ושמושיים", היא ענתנ.

"אולי עדיף לנסות את זה בשכיבה", הוסיף רב השנים. "אולי באמת", הסכימה איתו מנהיגת הנשים והם נשכבו על הארץ.

לאחר זמן אמר לה רב השנים:"אין ספק שזהו הדבר הנפלא ביותר שקרה לי מעולם. לא יכולתי לדמיין דבר כה נפלא".

"ואני", ענתה לו מנהיגת הנשים, "מעולם לא חלמתי שאוכל להרגיש כל כך טוב. זה אפילו יותר טוב מלאכול לשונות באפאלו. זה יותר טוב משאפשר לתאר במילים".

"בוא/י נחזור ונספר על זה לכולם", הם אמרו ביחד.

כשרב השנים ומנהיגת הנשים חזרו למחנה, הם לא מצאו שם איש. כל היצורים הגבריים והנשיים כבר התחלקו לזוגות והלכו להם, כל זוג לפינה אחרת. לא היה צורך לספר להם על הגילוי החדש, הם כבר גילו אותו בעצמם.

כשהגברים והנשים חזרו, הם חייכו. עיניהם חייכו. פיהם חייך. נראה היה כאילו כל גופם מחייך.

ואז עברו הנשים לגור עם הגברים. הן הביאו את כל חפציהן וכשרונותיהן עמן לכפר הגברים.

ואז הנשים ארגו ותפרו עבור הגברים והגברים צדו עבור הנשים.

ואז הייתה אהבה. ואז הייתה שמחה. ואז היו נישואים. ואז היו ילדים.

אז בין הקריצות, כמו בכל מיתוס, מסתתרות אמיתות שאנחנו מכירים אותם ולפעמים נלחמים בהם. מתי אנחנו מנסים להשתנות בשביל בן המין השני והאם זה מרחיק או מקרב אותנו? איפה אנחנו משלימים זה את זו ואיפה מתנגשים?

אם אנחנו היינו הבוראים שבמיתוס – מה היינו משנים? מה היינו משאירים בדיוק כמו שהוא? ומה אנו רוצים לשנות היום, במציאות הפרטית של יחסינו עם המין השני? והשאלות רק מתחילות פה...