בשבת הייתי בבית הוריי, בקיבוץ. יום אחד אכתוב ודאי יותר על הקיבוץ. הרגשתי שם כמו תמיד מה שנאמר יפה בשיר של אורי ברנשטיין שהבאתי פה פעם -

גַּם כָּאן כְּבָר הִשְׁתַּנָּה מִבְּלִי שֶׁהַשִּׁנּוּי נִכָּר, בְּעוֹד הַכֹּל דּוֹמֶה פֹּה מִסָּבִיב.

אני כבר חודש פה בבלוג, מתחילה להרגיש את האפשרות והמשמעות ביכולת להביא פה פנים שונות שלי ובקריאות הרגישות שלכם. החלטתי להביא משהו שכתבתי פעם במסגרת הלימודים, לפני כשש שנים, סוג של התבוננות על הסיפור האישי-משפחתי שלי כפי שהוא משתקף בנופי הילדות שלי. עם טיפה השמטות של שמות . המכתבים של סבתא שלי ז"ל, אמיתיים כמובן. וכן - החלטתי להזמין הנה גם כמה חברות קרובות - ברוכות הבאות, תרגישו בבית

 

 _______________________________________

פרולוג –

"...נפשנו משתרשת, מתחזקת – אם אנחנו חושבים על אנשים שהכרנו. שאנחנו בוטחים בהם. שהם לא סמל מילולי, אלא הגשימו במו ליבם את הישר והטוב.

זאת אדמה טובה ואשרי אלו היונקים ממנה"

(סבתא לידה, מתוך מכתב לאחי הגדול)

התחלה -

הבית עמד על גבעה מוריקה ובכל עונות השנה הקיפה אותו גינה פורחת.

זר שהגיע לשם בפעם הראשונה תמיד התפעל עד כדי עצירת הנשימה מהנוף הסובב.

מי שחי שם נשם את הנוף אל תוכו ועמו את הריחות והמראות המשתנים עם עונות השנה,

וידע לברך את הציפורים הבאות והולכות עם רוחות השמיים המתחלפות.

דרום – פרדס – ילדות - חורף –

בפרדס

רקמת כף יד העלה

שלשדו נספג באדמה הבוצית.

שרשרת עשויה עלים וזרדונים.

גלית מנצחת בין 4 מקלות

רגליה כה ארוכות.

הריח אינסופי

הצצתי ונפגעתי.

מחפשת כל חורף אחר אותן קלמנטינות שנקצצו.

מתוך ארבעה שנכנסים אליו, אומרת האגדה, רק אחד יוצא בשלום, אבל זה שיוצא אוחז בידיו את הסוד.

הפרדס מספיק רחוק על-מנת שצריך יהיה לעבור דרך עד לכביש הרחב. חוצים אותו ועומדים בפני שער הברזל. הריח נמצא כבר שם – עמוק, משכר, מתוק ורקבובי.

כשפותחים את השער, העצים מושכים להכנס ביניהם, ליהנות מהאפלולית הקרירה ולקטוף ולפצח בידיים, תפוז או קלמנטינה, ראשונה מבין רבות שיבואו.

אף פעם לא מגיעים אליו לבד, יש בו סכנה. תמיד עם הקבוצה או המשפחה.

אבל אחד מסודותיו הוא פרטיותו המוחלטת עבור כל אדם. המקום פרטי שלי.

כשנמצאים בו, אפשר תמיד לשחק את המשחק בו מישהו עומד וסופר ואחרים מתחבאים, עד שהוא מסתובב וקורא: "הו הא השמיעו קול?!" והמתחבאים עונים: "קוקוריקו תרנגול!", והוא צריך לחפש אחריהם בין העצים.

*

תועה בפרדס

הו הא השמיעו קול

קוקוריקו תרנגול!

הריחניות המשכרת

של ההיתר להאבד.

בזמן הזה בו מתחבאים או סתם מסתובבים וקוטפים פרי בשורות הארוכות, אפשר להתיישב מתחת לעץ. לנשום את השקט. את הלבד. שמחה נעימה מעורבת בצל של פחד. ואז להתבונן סביב, לראות עלים משנה שעברה שכעת נותרה מהם תחרת נימים עדינה – עוד סוד שמצפה לפענוח. לאסוף עלים טריים ובעזרת זרדים קטנים ליצור מהם כתר לראש או שרשרת, שיהיה עם מה לחזור. ורגע פשוט להשכב לאחור ולנשום, להריח, לבכות אם יש על מה. כשחוזרים אפשר לשחק 4 מקלות או לעזור לאמא למלא את הסל הגדול.

עוד סוד הוא סוד הזמן. תמיד יישאר נצח מאחוריי כשאצא משם, ומאידך, שנים רבות כבר לא הייתי בו, למעשה הוא כבר לא קיים, אבל הוא מתחייה בתוכי ואת הטעם והריח שפגשתי שם, חיים שלמים אני מנסה לשחזר.

מערב – שקדים – אבא – קיץ –

אותו הזר שבא לבקר, עשוי היה לחשוב שפרדס ומטע שקדים הם היינו הך. אלו עצים וגם אלו, זה מניב פרי וכך גם השני. אבל לא כך הוא.

בניגוד לאפלוליות הפרדס, השמש תמיד חודרת ומאירה את עצי השקדים וביניהם. פניהם אל נוף העמק הפתוח והם נמשכים שורות שורות לכוון העיר הקטנה (קו דמיוני יחבר אותם אל הים). הם סדורים בשורות ארוכות ומתוכננות היטב, כל נטע או עשב שצמח ביניהם נקצץ באיבו. גם הפריחה מתוכננת – לא בבת אחת, אלא בהדרגה, שורות שורות פתאום זורחות בלבן-ורדרד למספר שבועות, מזמינות את הדבורים למצוץ את עסיסן, ליצור ממנו דבש.

העצים מרווחים ומאווררים, זהו לא המקום להתחבא, אלא לבוא עם המשפחה ולרוץ בין העצים או ללכת על הגבול בינם ובין העמק בזמן הפריחה או הלבלוב, ובקיץ, בתום הקטיף, לבוא עם סלים ולאסוף את הפרי שנותר בין העצים ובבית לגייס סבלנות לקלף את הקליפה החיצונית, זו שפעם הייתה ירוקה וכעת היא חומה ונוקשה.

בשקדים הכל נע במחזוריות ברורה ומדוייקת, הפרחים בעיתם ואחריהם לבלוב העלים, הפרי הירוק ואז הבשל ושלכת ושוב פריחה. שקדיה  צעירה שעל אף הטיפול המסור, המים והדשן, ענפיה עוד סתורים ופירותיה מעטים, תתכווץ בפינתה למראה הסדרים הנאים והתנובה הרבה והתנובה הרבה שמניב המטע הבשל, מעשה שנה בשנה.

גם בשקדים יש מקום יותר עמום בו החוקיות מתבלבלת. ממש בתוכם שוכן בית הקברות. גם שם ירוק ומואר אבל שורה בתוכו רוח הפרידה, עצבונות וכאבים עצורים שם ופועמים והד הפעימות עושה גלים לאורך השורות הישרות.

מטע השקדים מהדהד עבודה מסורה, יומיומית וקשובה.

מזרח – גלבוע – אמא  - אביב –

נס ציונה 13/11/85

שלום לך יונת הסלע היקרה!

אני שמחה מאד שאת גרה בעמק יזרעאל ורואה יום יום את הסביבה היפה שהיא אהובה גם עלי.

את יודעת. גרנו ממש לרגלי הר גלבוע ולעבודתי בכרם הייתי הולכת בדרך שדה מעל משק ____________.

כמובן. אחרי גשמים ראשונים הירק פרץ מאדמה ובמשך 3-2 חודשים צמח ופרח.

לבלוב זה. הפריחה. זמזום דבורים וחרקים היה סביבי ולבי התמלא תמיד מחדש במשך ימים ושבועות שמחה שקטה ותודה לכוחות חיים.

היתה בי תחושת התחדשות ואהבה ושוב הייתי אסירת תודה על רגשות אלה. כמה התגעגעתי באותם רגעים לאחותי אנדה – שהיינו ממש "תאומות" בהבנת "דברים".

כעת רק לעתים רחוקות אני רואה נוף. שדות או הרים.

טוב. יש לנו גינה עם הרבה צמחים וזה גם יותר טוב מחצר ללא צמחים וחתולים נחמדים. חמודקה החתולה שהייתה מאד חולה לפני כמה ימים – הבריאה.

(. . .)

אני מאחלת לך ימי חורף גשומים ויפים.

באהבה

סבתא לידה

ואמא מספרת כשאני מבקשת ממנה עוד ועוד סיפורים לפני השינה על ילדותה ב______:

"כל יום שישי היינו מקבלים קצת שוקולד. אם היינו מצליחים להתאפק ולשמור אותו ואף אחד לא היה סוחב אותו, אז בשבת בבוקר היינו לוקחים ביד אחת את השוקולד ובשניה כמה גזרים ועולים לגלבוע שהיה ממש מעל הבית שלי ויושבים שם ומנסים להזמין את שפני הסלע לאכול את הגזרים. כל פעם מחדש השפנים משום מה לא הסכימו לבוא ואנחנו אכלנו בסוף גם את השוקולד וגם את הגזר".

אני דור שלישי לגלבוע ודור שני שנולד ממש אליו. על אף שאני לא מגיעה אליו הרבה מלווה אותי נוכחותו הברורה שמכילה בה כה הרבה, האירוסים, הרקפות, החרקים, עצי האורן, המצפים, צמחי הזותא והזעתר, אורניות ועמקים נסתרים.הכל מתקיים שם, שאול ודוד, יונתי שבין חגווי הסלע.

צפון – העמק – משפחה – סתיו –

העמק. שדות, שדות נושקים זה לזה ובליבם מעין. אפשר לרדת לשם דרך האחו למרגלות השקדים או לגלוש לשם מהתל שנושא ברבדיו השונים את אחאב ונבות ואת הכפר זרעין וקרבות עתיקים.

יש בו דינמיקה של מחזוריות. שדה בור ייחרש וייזרע בשנה אחרת ויניב תבואה רבה וההפך. וכאילו יש איזון שבין טבע לאדם – איך לחלק נכון את המשאבים הקייימים, מי צריך יותר שמש, מי מהמים והדישון ומי מחכה ליד חרוצה שתנקש מתוכו את העשבים ותסקל את האבנים.

עם כל המאמץ, לעיתים חלק מהשדות חשים שלא קיבלו את הטיפול המדוייק ומתריעים על כך – בתנובה מועטה, עלים שמצהיבים או נשיכות חרקים לא נראות מרחוק.

ובלב העמק שנשקף מהגבעה, מעט מזרחה, שוכן בין אקליפטוסים גדולים, המעין. במרכזו בניין בטון נטוש, משאבה שהייתה שם פעם. סביביו סוף שפעם היה פרא והיום מתוחזק בקפדנות. ומי שמכיר, מוצא את הדרך לנקרה אפלה חצובה באדמה שניתן לזחול בה בתוך מים.

אני משתדלת להביא לשם אנשים משמעותיים בחיי. יש לי תחושה שאולי הביקור שם יאפשר להם להכיר בי משהו, מעבר למילים, גם אני איני מבינה מהו בדיוק.

אפשר להתרחק מהעמק, אבל הוא שם. קיומו מתמיד ומכיל.

הוא שם והוא משתנה. כל שנה וכל עונה. המים, השמש והרוחות והאדם בכוחו הבונה וההורס, משפיעים ומשנים.

אותו העמק, בכל פגישה מחודשת מזמין אותי להתיידד איתו, ללמוד מחדש איך לנשום אותו לתוכי, לחוש ביופיו וכוחו ולהזכר בדרך ללכת ממנו ועדיין לשאת אותו בתוכי.

 כמו המשפחה שלי.

אפילוג –

 נס ציונה 12/8/85

שלום לך יונת הסלע היקרה!

אני יודעת שחג בת מצווה שלך יהיה בעוד כמה ימים אבל ברצוני לכתוב לך כבר היום.

ראשית כל – מזל טוב לך!

ידוע שאת אוהבת ספרים טובים. ללמוד. להביט בנוף במרחקים ואני מקווה שגם בצמחים שגדלים ופורחים סביבך.

יש לשים לב גם לציעוץ ציפורים. בפרט לפנות ערב. לפני שהם חוזרים לקנם. הכי יפה הם שרים בשחר – אבל אז את עוד ישנה.

הם כאילו מודים על כל יום חדש ועל בואה של שמש.

אני שמחה ואסירת תודה שלנכדתי יש יכולת ורצון לחשוב, לראות ולשמוע כל היופי ושלמות שישנה וקיימת.

אני מודעת ומזכירה לך שתכונות אלו באו לך גם מהורייך ומפני שאני מכירה טוב את אמך ________ ואת אמא שלי אסתר – אגיד לך שהן כמו צמחי מרפא שעזרו ועוזרים לאלה שזקוקים להן.

וכולנו והכל בזכות הכח הנצחי – שאנחנו היהודים קוראים לו אלוהים.

ברכותי הלבביות מלוות אותך.

באהבה – סבתא לידה.

אפילוג 2 –

סבתא שלום,

הרבה שנים לא דיברנו, נפגשנו או התכתבנו, את חסרה לי.

אני נושאת בי את החוכמה, הטוב והרגישות שנתת לנו.

אני מנסה בדרכי לשמור ולטפח את הזרעים שניטעו בי, איך אגדל אותם מבלי שיחסמו את דרכי בחיפושים האישיים שלי? זה סוג של מסע שלא נגמר.

מסע שכולל טעויות, אהבות וקנאות, ריחוק וקירבה. ויותר מכל הם משתקפים לי באבא ואמא, אחותי ואחי והאחיין הקטן-גדול. אני רואה את עצמי משתקפת בהם עם החולשות, המגבלות והחסד. אי אפשר להתעלם מזה, רק לפעמים להתרחק.

אני מקדישה לך את הווריאציה הזאת של הסיפור המשפחתי שלי / שלנו, בתודה על מי שהיית לי בדרך ומי שאת עדיין.

אני מקווה שאת עדיין מחייכת כשאת מתבוננת עליי ושומעת את רחשי ליבי.

לו האהבה שזכיתי לה תיתן לי את הכח והתבונה לבחור נכון, לתת ולקבל במידה הנכונה.

אוהבת יונת הסלע.