עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

בחורף הזה אני מותחת יותר ויותר את הגבול - כל פעם הולכת לישון יותר מוקדם ומתעוררת יותר מוקדם

עד שבסוף יתהפכו לי שוב היום והלילה (אם זה היה באמת אפשרי מבחינת העבודה...),

אז אני כבר מכירה באופן אינטימי את השעה הזו שבין 5:00 ל-6:00 שלא הכרתי מקרוב

ומפתחת חיבה לצלילות, לאפלה בחוץ שמתבהרת לאיטה....

אני קוראת את התגובות להשתקפויות שלי.

יש בי צד שלא מאמין שבכלל פרסמתי אותן, יש משהו מאד אינטימי בשבילי בקטע הזה,

לא כי יש בו סודות, אלא כי הוא נכתב ממקום מאד פנימי,

מקום שרשמים מוטבעים בו ולא מילים.

אולי בגלל זה נעזרתי בסבתא שלי שידעה לתמלל נופים ואהבה - למילים.

מה שהיה חזק לי בתגובות הוא שמצטיירת בהם, כך אני מבינה מהתגובות שלכם,

ילדות הרמונית ומופלאה לחלוטין בתוך משפחה הרמונית ומופלאה לחלוטין.

כמובן שלא באמת קיים דבר כזה, עם כל אהבתי הרבה למשפחתי.

היו כאבים ופגיעות וקנאות וקונפליקטים, לא ראיתי משפחה ו/או ילדות שאין בה,

אני חושבת שגם בכתוב פה הם מוטבעים אבל באופן מאד סמוי, כנראה.

אני רואה בזה עכשיו עוד משהו מקביל קצת אולי לסבתא שלי,

כשכתבתי דור שלישי בגלבוע - לא התכוונתי שהיא נולדה גם בגלבוע - אני ואימי כן,

היא הגיעה מאירופה לבדה כנערה וכל משפחתה הקרובה שנותרה שם, נספתה,

לאחר מכן היא התאלמנה לפני גיל 30 ונותרה בהריון (עם אמא שלי) ועם עוד 2 ילדים קטנים,

בקבוץ "של פעם" (ראו "אדמה משוגעת" ויחס לאשה אלמנה).

ובכל זאת בתאורים שלה שאפשר להציץ בהם דרך הקטעים שהבאתי, מרגישים את יופייה של הבריאה,

את יופיו ועומקו של האדם.

כן, גדלתי על אדמה מתוקה ופוריה. אדמת העמק ואדמת המשפחה,

זה לא מונע קוצים ונחשים, גם הם נמשכים לאדמות פוריות,

זה כן נותן לי חיבוק כזה מאחורה שמזכיר לי גם כשקשה ומר שהדברים לא מתחילים ונגמרים בכאן ובעכשיו,

יש את הטבע האינסופי שחזק מהכל בזרימה שלו, בגלגל הכמישה וההתחדשות האינסופי,

יש שורשים עמוקים שאני יונקת מהם והם מזינים אותי משפחתיים, רוחניים וגם הם נותנים פרופורציה וייעוד ומשמעות.

אני שמחה שבזכות המרחב הזה שיצרתי פה, עזרתם לי להזכר שוב בדברים האלו.

לפני שהלכתי לישון קראתי את באשי. הלכתי לישון עם השאלות שלו, לגבי מצב של מופרדות מהעולם לעומת מצב של אחדות. הוא שאל מה צריך לקרות בשביל להיות בחשיפה וכנות מלאה.

זו לא שאלה שחדשה לי. אני לא יודעת מה זו חשיפה מלאה.

כשהייתי במצב בחיים בו הרגשתי שאני יותר שומרת ומסתירה וכולם מסביבי חושפים וחושפים,

התברר בסופו של דבר שההסתרה והחשיפה הייתה רק אשלייה שנועדה לגונן על רבדים אחרים, ואני הרגשתי שבסגירות שלי הייתה יותר כנות מאשר בחשיפה האשלייתית.

זה היה מאד מבלבל.

כנות היא לא בהכרח לומר הכל בעיניי. כנות היא להיות אדם של אמת ולהיות קשובה (להיות זה אומר - להשתדל). להיות אמת הוא גם להקשיב לזרעים שדורשים שהאדמה תכסה עליהם, לעיתים במשך שנים, לפני שיוכלו לנבוט ולצאת לאור השמש. להיות קשובה, אומר להקשיב לדרכים המובילות ומה הן מביאות איתן, להקשיב לזולת, להקשיב לעצמי,

לא לפרוץ גבולות בגלל קולות חיצוניים, אלא אם הקול הפנימי גם קורא לשם.

לא להתיימר למה שאני לא, אבל לעמוד מאחורי מה שאני כן.

ויש דברים שנועדו להשאר סמויים מן העין - "הנקודה הפנימית" מקומה הוא שם, בפנימיות, גם אם היא לעיתים משתקפת בפנים - במראה שלנו כלפי חוץ.

גם פה, אני מנסה וטועה ושוכחת ומתבלבלת. אין לי התיימרות לכלום, מלבד רצון אמת לטוב.

אני לא יודעת איך נקראים פה הדברים,

אני במצב תודעה של בוקר והוא נעים לי.

היום אני מביאה לשיעור בלימודים את "מעשה מאבידת בת מלך" של ר' נחמן מברסלב,

סיפור של החיפוש אחרי בת המלך הפנימית והוצאתה לאור העולם.

גם זו אחת הוריאציות האפשריות של סיפור חיי, שמקבילה לפסוק שכבר סיפרתי שמלווה אותי -

"יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראייך, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב כי מראך נאה"

תודה שאתם פה מקשיבים לי ורואים את הפנימיות שלי.

ולמי ששרד עד הנה, מגיע שיר,

אתמול ראיתי אותו תלוי היכנשהו, שיר של טוביה ריבנר

ובהיותי אספנית כפייתית, צלמתי אותו ואני כבר שמה אותו פה, לשמרו -

                          *

לִשְׁלֹחַ יָד אַל תּוֹךְ הָעוֹלָם כְּעֶבֶד הָאוֹחֵז

בְּבֶרֶךְ אֲדוֹנוֹ. תֵּן לִי לְגַעַת בְּגַרְגֵּר וּבְצֵל שֶׁל עָלֶה

בְּכָל הַנּוֹשֵׁם, כָּל הַמּוּאָר הָאָפֵל הַזֶּה וּקְצֶה כֹּל אֶצְבַּע

הַלֵּל.

רָאִיתִי הַרְבֵּה. רָאִיתִי מְעַט. עַכְשָׁו

לִשְׁלֹחַ יָד אֶל הַקָּרוֹב, הַמְּבֹרָךְ. הָאוֹר

מַנְמִיךְ עֵינַי בְּשֶׁקֶט רַב, רוּחוֹת בָּאִים בַּחֲשַׁאי

שָׁטִים עַל אֲדָמָה חֲרוּשָׁה רַגְלֵי אָדָם חוֹלְפוֹת חֲרִישִׁיוֹת

בִּכְאֵב אוֹהֵב. אַל תְּסָרֵב. אַל נָא תִּסְגֹּר אוֹתִי

בְּתוֹךְ לִבִּי. אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָד

ואחרי שאני קוראת את השיר, אני מבינה שהוא אומר הכל. מילים מיותרות כשיש מילים אחרות כל כך מדויקות. איזה יופי. ואיזה דיוק, לקבל מה שאני צריכה ברגע שאני צריכה, מהעולם, דרך המשורר, דרך השיר. תודה. יום יפה.