עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

חשבתי לכתוב היום על השלג והחורף. כתבתי בעקבות האקס ודרורית פוסט על הצבא שלי, אבל בינתיים אני שומרת עליו בטיוטה, ובסוף יצא לי משהו אחר.

בתגובות אצל אריאלה, הוזכר הספר של אתי הילסום ולא יכולתי להתעלם.

אתי הייתה אישה יהודיה שחייתה בהולנד בתקופה שלפני מלחמה"ע השניה ולתוכה (נולדה ב-1914).היא הייתה אדם מרתק - הייתה לה חשיבה משוחררת ועצמאית, היא התעניינה בפסיכולוגיה וספרות, במדיטציה ובאהבה. כשהתחילה המלחמה היא הייתה בשיא ההתעוררות הרגשית והרוחנית שלה והיא כתבה יומן שהיה מאד אישי וגלוי לב, אבל נראה שהיא הכירה גם בערך המיוחד שלו ושל מה שנכתב בו.

הוא פורסם בישראל לראשונה ב-1985 בשם - "חיים כרותים"

ושוב לפני מספר שנים בשם - "השמיים שבתוכי".

בין השאר מרתק לראות בו את היחס שלה לגרמנים והיכולת שלה לראות את האדם הפגוע והמבולבל שבתוכם, באותו זמן בו הם פוגעים בה ובמשפחתה.

לראות את ההתמודדות שלה עם האהבה, ועם יחסים היוצאים מגדר הנורמה (רומן מאד משמעותי עם המטפל שלה, למשל).

זהו לא "יומן שואה" במובן המקובל, זה יומן רוחני-אנושי מרתק לכל אדם מחפש וחושב.

היא מצאה את מותה באושוויץ ב-1943.

אוי ואבוי, יצאה לי כתיבה כאילו רציתי לכתוב עליו פרסומת בכריכה האחורית. אבל זה אמיתי. היא נוגעת ומרגשת ופורצת גבולות.

אז אני פשוט אביא קצת דוגמאות מהכתיבה שלה. תודה לשם-בה שבחרה והדפיסה חלק מהם. (אם תרצי להוסיף, או לכתוב פוסט משלך עליה שאפרסם פה - בשמחה רבה). ממש קשה לבחור, אז אם מדבר אליכם, אני מאד ממליצה על הספר עצמו. אני מכירה מספר אנשים. יותר נכון, מספר נשים, שהוא אחד הספרים המשמעותיים בחייהם.

אני מזכירה לכם, כשאתם קוראים, שהקטעים הם חלק מיומן אישי ולכן לא מלוטשים, אלא כמו הצצה למסע פנימי.

"הכל מקרי או שום דבר אינו מקרי. אילו האמנתי בחלק הראשון של המשפט, לא הייתי מסוגלת להמשיך לחיות, אבל עדיין אינני משוכנעת לגמרי באמיתות החלק השני" (עמ' 24)

"כשמדובר בתהליך של התפתחות, אין לזמן כל משמעות...

החיים עצמם צריכים להיות המקור לכל, ולא הזולת. אנשים רבים, ובעיקר נשים, שואבם את כוחם מן הזולת, במקום מהחיים עצמם". (עמ' 26)

"כל בליעת הספרים הזאת מגיל צעיר היא סתם בטלנות. אני מניחה לאחרים לנסח את מה שהייתי צריכה לנסח בעצמי. אני מחפשת בכל הספרים האלה את האישור למה שרוחש ותוסס בתוכי, אבל אני חייבת להגיע לבהירות במלותיי שלי. כדי שאוכל להגיע בהדרגה אל עצמי אני צריכה להפטר ממנה הגונה של בטלנות, ובעיקר של מעצורים ושל אי-בטחון. ודרך עצמי אגיע גם אל האחרים. אני חייבת להבהיר את הדברים לעצמי ואני חייבת לקבל את עצמי כמות שאני..." (עמ' 29)

"אתמול בערב אמר, בין השאר: אני חושב שאהיה לך קרש קפיצה לאהבה הגדולה באמת. מוזר, אני שימשתי קרש קפיצה להרבה אנשים". (עמ' 40)

"שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים, והרגשתי בטוחה כל כך, ומוגנת. וחשבתי לעצמי, זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה, אנשים נשלחים למחנות ריכוז, מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ורבים. כשאני הולכת ברחוב, אני עוברת על פני בתי רבים שמוכרים לי: בנם של אלה בבית הסוהר, אביהם של אלה נחטף, אלה סובלים משום שבנם נידון למוות, וכל הרחובות והבתים האלה קרובים לביתי שלי. אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר, אני יודעת על הרדיפות, והדיכוי, ושרירות הלב, והשנאה חסרת האונים והסאדיזם כל אלה ידועים לי ועיניי פקוחות לכל גילוי חדש של המציאות.  ובכל זאת – ברגעים של הסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים, וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתאר אפילו: כה איטיות וכה קצובות וכה חרישיות, עמומות כמעט, אבל כה נאמנות, נצחיות, וגם טובות כל כך, ורחומות. ככה זה, זאת תחושת החיים שלי, ואין מלחמה או מעשה אכזריות, ויהיו חסרי טעם ככל שיהיו, אשר יוכלו לשנות אותה". (75-76).