עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

אורצל  יקר-

היום אחרי שקראתי ממך כמה מילים, פתאום עלו לי הדמעות לעיניים.

לא ברור לי אם זה היה געגוע, או התרגשות על מה שהרגשתי בין המילים שלך (שאולי חזר לך האמון באהבה,

שזה אומר שגם חזר לך האמון בעצמך), ואולי ההרגשה שאתה שוב שם, מולי, וקרבת הנפש קיימת גם אם נדמה שכבר לא, בתוך השתיקות הממושכות.

רציתי לכתוב לך דווקא פה, כי במידה רבה אני פה בזכותך.                

לא, בין כל עשרות המיילים ועשרות השיחות, על בלוגים דוקא לא דיברנו, 

אבל דרך הקשר איתך, למדתי מה יכול לצפון בו המרחב הוירטואלי שנדמה כל כך מנותק ומרוחק.

האפשרות לצחוק ולבכות, לאהוב ולהתאכזב, להתרגש ולתמוך וללמוד ולשקף

עם ובגלל ובזכות וביחד עם מישהו שאפילו את קולו לא שמעתי.

והוירטואליה לא הפכה את קרבת הלב והרוח לפחות אמיתית.

ואתה עדיין האדם היחיד שכתבתי איתו סיפור בהמשכים  :)     

(יש לי חברה שהייתי כותבת איתה שירים כשהייתי בתיכון, אני לא זוכרת אם סיפרתי לך).

ויחד עם זאת, גם חידדת בי את התחושה הברורה של גבולות המדיום הזה.

לא להכל הוא מספיק ולא תמיד. וחשוב לי לזכור גם את זה.

אז הנה, זה הבית הוירטואלי שיצרתי לי.

מרחב מרתק של שיחה ויצירה ושיקופים וחיבורים ושעשוע וביטוי.

אני מאמינה שגם אם היית נקלע הנה במקרה, היית מזהה פה אותי מהר מאד.

אני מקדישה לך שיר. של אגי משעול. ליטוף.

כשהחלטתי לכתוב לך פה, זה השיר שישר עלה לי בראש.

וכשחפשתי אותו ומצאתי אותו וקראתי אותו שוב, הבנתי מיד למה.

אני חושבת שגם אתה תבין.

הייה בָּרוּךְ

הייה בְּרֹךְ

הייה באמון

הייה באהבה

מחבקת אותך

שלך ואיתך,

 י.