עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

קניתי את הספר (תולדות האהבה / ניקול קראוס), במבצע של סלקום. לא ציפיתי ממנו ליותר מדי,

לכן היה כיף להנות ממנו כל כך. דמותו של הזקן שמנסה לאחוז בחיים ולהפרד מהם בעת ובעונה אחת, הילדה - אלמה שנקראת על שם אהובתו של הזקן וגיבורת ספרו שנעלם (או אולי לא נעלם...) שרוצה להחזיר את אמה האלמנה לחיים ולאהבה ואחיה - ציפור, המוזר והחכם.

העיירה היהודית של פעם, ישראל של שנות השבעים וניו-יורק של שנות התשעים.

והחיבור של עלילה שאיכשהו ניתן לעקוב אחריה, עם קטעים ליריים נפלאים.

זה למשל קטע ( מתוך היומן של הילדה) שממש הזכיר לי את ספריו של יואל הופמן (אלו שהוא כתב, לא תרגומי ההייקו) -

2. מה אני לא

לאחי ולי היה משחק. הייתי מצביעה על כיסא. "זה לא כיסא,"

הייתי אומרת.ציפור היה מצביע על שולחן. "זה לא שולחן."

"זה לא קיר," הייתי אומרת. "זו לא תקרה." וכך היינו

ממשיכים. "לא יורד גשם בחוץ." "השרוך שלי לא פתוח!"

היה ציפור צועק. הייתי מצביעה על המרפק שלי. "זו לא

שריטה." ציפור היה מגביה את הברך. "גם זו לא שריטה!"

"זה לא קומקום!" "לא ספל!" "לא כף!" "לא כלים

מלוכלכים!" הכחשנו חדרים שלמים, שנים, מזגי אוויר. פעם,

ממש בשיא הצעקות, ציפור נשם נשימה עמוקה. בקולו הרם

ביותר, הוא צרח: "לא! הייתי! אומלל! כל! חיי!" "אבל

אתה רק בן שבע," אמרתי.

(עמ' 41)

ושני קטעים נוספים, מתוך ה"ספר שבתוך ספר" שיש פה -

"עידן הדממה"

שפתם הראשונה של בני האדם היתה מחוות ידיים.

לא היה שום דבר פרימיטיבי בשפה שזרמה מידי

האנשים, שום דבר שאנו אומרים כיום שלא היה יכול

להיאמר במגוון התנועות האינסופי שאפשר להפיק

באמצעות העצמות העדינות של האצבעות ומפרקי

הידיים. המחוות היו מורכבות ומעודנות, כרוכות

ברגישות של תנועה שאבדה לנו כליל מאז.

בעידן הדממה אנשים תיקשרו יותר, לא פחות.

צורכי ההישרדות הבסיסית הכתיבו תנועה כמעט

בלתי פוסקת של הידיים, ועל כן רק בשעת השינה

(ולפעמים גם אז לא) לא אמרו בני אדם דבר זה לזה.

לא היתה הבחנה בין מחוות השפה למחוות החיים.

העבודה הכרוכה בבניית בית, למשל, או בהכנת

ארוחה היתה ביטוי שלא נופל מהתוויית הסימן אני

אוהב אותך או אני רציני. (...) מטבע הדברים,

היו אי-הבנות. מקרים שבהם אצבע התרוממה לגרד באף,

ואם בה בעת נוצר קשר מקרי עם המאהב, המאהב

היה עלול לראות בזה את המחווה הלא שונה ממנה

בהרבה שפירושה כעת ברור לי ששגיתי כשאהבתי

אותך. (...)         לפעמים היו אי-ההבנות הללו

רצויות אפילו,  מאחר שהעניקו לאנשים סיבה לומר,

סלח לי, רק גירדתי באף. מובן שברור לי שאף פעם

לא שגיתי כשאהבתי אותך.              (...)

   אם בהתכנסויות או במסיבות גדולות, או בחברת

אנשים שאתה חש מרוחק מהם, ידיך תלויות לפעמים

במבוכה בקצות זרועותיך - אם אתה מוצא את

עצמך אובד עצות בלי שתדע מה לעשות בהן, נשטף

בעצב כאשר אתה מזהה את זרות גופך שלך - הרי

זה מפני שידיך זוכרות זמן שבו ההפרדה בין גוף

לנפש, בין מוח ללב, בין מה שבפנים למה שבחוץ,

היתה קטנה בהרבה. ולא ששכחנו כליל את שפת

המחוות. הנוהג להזיז את ידינו בשעת הדיבור הוא

שריד שנותר לה. למחוא כף, להצביע, לזקוף אגודל:

כולם יצירי מחוות עתיקות. לאחוז ידיים, למשל, זו

דרך לזכור את התחושה של לא לומר דבר יחד.

ובלילה, כשחשוך מדי לראות, אנחנו מגלים את

הצורך להחוות זה על גופו של זה כדי להבהיר את

עצמנו.

(עמ' 79)

"עידן החוט"

מילים רבות כל כך הולכות לאיבוד. הן יוצאות מהפה

ומאבדות את אומץ לבן, תועות בלי מטרה עד

שלבסוף הן נגרפות אל התעלה כמו עלים מתים.

בימים גשומים אפשר לשמוע אותן שוטפות

במקהלה: הייתיבחורהיפהפייהבבקשהאלתלכיגםאני

מאמיןשהגוףשליעשוימזכוכיתאףפעםלאאהבתיאף

אחדאנירואהבעצמיאישמצחיקסלחלי...

היתה תקופה שבה זה לא היה נדיר להשתמש

בחוט כדי להנחות מילים שהיו עלולות למעוד בדרכן

ליעדיהן. אנשים ביישנים נשאו עמם בכסיהם צרור

קטן של חוטים, אך אנשים שנחשבו קולניים נזקקו

לחוטים לא פחות, כיוון שאלה הרגילים להשמע

באוזני כול שרויים לא פעם במבוכה כשהם רוצים

שמישהו ישמע אותם. המרחק הפיזי בין שני אנשים

שנעזרו בחוט היה קטן על פי רוב; לפעמים ככל

שקטן המרחק, כך גדל הצורך בחוט.

      הנוהג להצמיד כוסות לקצות החוט נולד רק

בשלב מאוחר יותר. יש אומרים שהוא קשור לדחף

הבלתי ניתן לכיבוש להצמיד קונכיות לאוזנינו,

להקשיב להד המוסיף-ושורד של המבע הראשון

בעולם. אחרים אומרים שמקורו באיש שהחזיק בקצה

חוט שנפרם מעבר לאוקיאנוס בידי נערה שנסעה

לאמריקה.

      כשהעולם גדל, ולא היה די חוט כדי לדאוג

שהדברים שאנשים רוצים לומר לא ייעלמו בנבכי

המרחב העצום, הומצא הטלפון.

      לפעמים אף חוט אינו ארוך דיו כדי לומר את

הדברים שצריכם להיאמר. במקרים כאלה, יהיה

טבעו של החוט אשר יהיה, כל שביכולתו לעשות הוא

להוליך את שתיקתו של האדם.

(עמ' 122)

ואת שני הקטעים שהכי יפים בעיניי כבר אין לי כוח להדפיס.

סוג של הספדים על איסאק באבל ועל קאפקה.

באמת מומלץ.

תוספת : גם הינשוף הירושלמי ציטט קטע יפה מהספר.