עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

(מתוך: קולות האדמה - צ'ואנג-טסה בתרגום יואל הופמן)

וכל הלילה הרגשתי את הכמיהה להרגיש עטופה ואסופה בלי שאצטרך לומר מילה.

(לא, לא להרגיש, להיות)

וכמה שעות של אחה"צ אל הלילה  שהייתי השבוע במדבר. מול המצוק, ליד המדורה,

כוסות תה שמתמלאות זו אחר זו, חברותא נעימה של אחרי הסערות (ולפני אלו שעוד יבואו)

האדמה לחה עוד מהגשם ונביטה חדשה מסביב בכל מקום.

השמש מתחלפת עם הכוכבים.

ואין צורך בדבר נוסף.

מזכיר לי את הנשמה שבתוכי שלפעמים כמהה רק לשם, הפשטות הזו, האדמה, הדברים כפי שהם.

(ומשם הבאתי את ביצי הקורא האלו, וגם הן לא עטופות ואסופות כפי שנדמה, הן ננטשו כבר מזמן מבהלה גם להן יש כמיהה).