היכן אותה דרך / בנימין תמוז
הדרך היתה חול בצבע הדבש ועצי שיטים מצלים משני עבריה והיא נמשכת והולכת אל פסגת הגבעה ונעלמת באופק, נתקעת בשמים. בחורף היתה זעומה ועבים קודרים קשורים בכיפתה וערצי-מים דקים שוטפים לצדיה ושלוליות אפורות-צהבהבות סופגות טיפין טיפין של דלף נושר מעצי השיטים המוריקים.
בקיץ היה החול עוטה זוהר ובשעות הצהרים היתה הדרך נוצצת ועולה למרחק וגלים-גלים של בני שמש היו נשפכים מן השחקים אל בין עצי השיטה ואצים במורד החול אל תוך המושבה; חולפים עוברים סמוך לשער חצרנו הגובלת עם הדרך ונעלמים בין גדרות אבני הכורכר, במורד הכפר. זו היתה הדרך כשהיא לעצמה, וכל השאר הרי הם דברים שלא היו ולא נבראו.
צהריים של אור במשעול החולות נשארו חרותים בזכרוננו וכל שעה משעות חיינו, כשהשקט נח על לבנו לשעה קלה, אנו נעשים קשובים לקולות עולים ממרחק; ואיתם עולה, כאוב מארץ, זמזום מעפאי עצים, דממה קצובה, הנמדדת בדפיקות הלב, בצל מרצד של עץ,בשקשוק-תמיד של טיפת מים מן הברז, שלעולם אינו נסגר היטב ובמשב חמים של רוח, הבאה מראש הגבעה ונעלמת-נבלעת בתוך הכפר.
ועל כל אלו רחפו השניים: ריח קליפות שקדים שרויות במים, מאכל לבהמות, ריח חמוץ ועבש שעירפל את ההרהורים ונסך עמעום בחושים; וקול לבו של הבאר, פועם מכל האופקים, עולה מתוכם של פרדסים, נישא מעמקי החצרות ועובר הולך בחלל.
כשיצא דון-קישוט למסעותיו היה דמיוננו מנחה אותו על פני אותה דרך בין עצי השיטה, בכרמים הסמוכים: היינו רואים אותו יושב בחצרנו, שהיתה הופכת פונדק ספרדי או חצר נסיכים. לא מעט בוסס רוסיננטי בחול הצהבהב, במעלה הגבעה. ובמקומנו לא היו טחנות-רוח אך הדבר לא הביאהו במבוכה כלל וכלל. היינו מדמים לראותן מעבר לפסגת הגבעה, מקום שמעולם לא יכולנו להגיע אליו משום סיבות שאינן ידועות לנו כיום. מעבר לגבעה היינו נוטעים את טחנות הרוח ולא היה לרוסיננטי אלא לבוסס עוד מעט קט בחול כדי להבהיל את ריבונו למקום הפעולה. והוא הדין בנחלי מים ובאגמים, באיים שבים ובמבצרים שבצוקי הסלע. הדרך המובילה אליהם מוכרחה שתעבור בין עצי השיטים והחול אל מעלה הגבעה ומעבר לה.
ביחוד זכורה הגורן ושדה הקוצים הרחב שמאחורי ביתנו, היא נחלת-בועז ושם היתה רות המואביה מלקטת שיבלים ולנה בקיץ למרגלות אדוניה. הרי זה ממש אותו מקום שבו היה הפועל עלי לן בקיץ, כדי שלא יצטרך ללכת לכפרו, לזרנוגה, ולחזור מרחק רב, בבוקר, לעבודתו.
על כל המראות האלה היתה חופפת שמש עצומה, יוקדת וטהורה, שלא השאירה כתמי-צל אלא מתחת לעצים. שמש זו, או רק בבואה צוננת ממנה, הכרנו אחר-כך בציוריו של ון-גוך; אבל זו היתה רק רמיזה קלושה, רמיזת אנחה של צער לזוהר שחלף ושאין כל תקוה לחזות בו שנית.
הכיסופים לעולמה-של-דרך-החול לא נתנו מנוח, ואלה שהיו אי-פעם ילדים נתאוו לחזור ולראות את נאות ילדותם והיו חוזרים ממרחקים ובאים אל כפר המולדת.