עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

החלק השני של הסיפור של בנימין תמוז. מי שלא קרא את הראשון מוזמן לחזור אליו. יהיה עוד חלק אחרון וקצר יותר.

ההרהורים שלי בעקבות החלק השני, בקרוב, ובינתיים יש מקום לשלכם...

וגם מסקרן אותי מאד אם יש לכם חוויות דומות, של חזרה למקום שהיה לכם מאד משמעותי לפני שנים רבות ואיך זה היה לכם (אפשר גם לכתוב על זה אצלכם).

אכן, היתה הפגישה מוזרה מאד.

דרך החול לא היתה קיימת כלל. בהמשכו של רחוב עזרא, במושבה ששמה רחובות, שוב אין מקום לדרכים של חול. מחסנים של מכולת יש שם וכבישים אפורים שורצי-מכוניות. ובמעלה דרך החול יש חוילה של עשירים, חוילה לבנה שתריסיה אדומים וגן נטוע שם, שענפי עציו קטופים מעשה תספורת. את הגבעה קטמו. בטרקטורים יישרו את הקרקע ופילסו דרך לרחוב בתוך הגבעה. מקצה האופק, והוא גלוי עתה לעין, נשקף מגדל הזרעים של קיבוץ נען.

מגדל הזרעים! הרי אלו הררים של זרעוני תירס (כך וכך טונות) וזרעוני חיטה (כך וכך טונות) ואבק של מוץ, וריח שקים ריקים ומאזניים גדולים מתוצרת בירמינגהם, ולוח שחור שמיספרים-מיספרים רשומים בו.

מחסן הזרעים! שם מדוקדק, תכליתי, ברור שאין אחריו הרהורים ואין לו שום משמעות כפולה. דון קישוט המסכן... אילו עברת את הגבעה, כפי שיעצנו לך בילדותנו, לא היית מוצא טחנות-רוח, אלא – שומו שמיים! – את מגדל הזרעים של נען. ואילו עמדה בך הרוח להניף את כידונך על מגדל הזרעים ולשפוך חמתך על המכונות החדישות, היית מביא על ראשך אסון כבד מן הראשון; כי כל הבחורות העובדות במכבסה המהוללת של נען היו מעלות דליים של מי-סבון והיו דנות אותך ברותחים.

רות המואביה! אילו מצאוך יושבי החוילה הלבנה קוטפת דליות מטופחות בגינתם, היו ממהרים לצלצל לתחנת המשטרה ומגישים תלונה על ערביה מסואבת העושה שמות בגינת טיפוחיהם.

אלה שבאו להתרפק על נוף ילדותם חזרו במכונית לתל-אביב, ולא יספו לבוא.