עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

חלק א'

חלק ב'

מאז עברו שנים. וכבר נרפאו פצעי הפגישה האחרונה. כבר, כקודם, מופיעה דרך החול בחלומותינו והאור נשפך, אלומות אלומות וגלים-גלים, על הכפר הקטן השוכן במורד הדרך, וזמזום הזבובים בעפאי העצים עם טפטוף הברז שלעולם אינו נסגר היטב – חוזרים להרדימנו בשעות של שקט כל-שהוא.

מי שהיו ילדים בחצרותיך, רחובות, עוצמים עתה את עיניהם, ברגעים של חסד, ולבם עומד מדפוק לרגע. אז יעלה באזניהם קול לבה של הבאר, פועם והולך ממרחקי-הימים, ובאפם יעלה ריח קליפות שקדים, אשר היו פעם מאכל לבהמות, ועתה מביא ריחן באפנו קטורת, לאפוף את חלומותינו, בהם אנו חוזרים להיות יצורי-שדה, רועים בנאות השחר.

אבל אם ישאלני מי: היכן אותה דרך, ואיה כפר הולדתך?

אומר: ענין של דמיון הוא. לא היו דברים מעולם.

הרגשתי צורך לסגור ולחבר את המסע הזה שיצאתי אליו דרך הסיפור.

הדרך הזו קצת הציפה אותי, הילדה הזו שחשופה וקולטת הכל מהעולם,

אבל שומרת הכל בפנים, הפכה למבוגרת קצת יותר מוגנת וקצת יותר יודעת לשתף

ועדיין, השתיקה היא אחד מהבתים שלה.

לא יודעת אם הסיפור הזה נגע. אני יודעת שגם במפגשים הראשונים שלי איתו,

הוא לא היה מיוחד בעיניי. רק כשהתחלתי להתייחס אליו יותר כאל שיר,

כאל מסע נפשי שמתחבר לאלו שלי, פתאום הוא הפך למאד משמעותי ונוגע.

במיוחד החלק האחרון הזה.

אחרי החלק הראשון המכיל כל כך עם האיכות המאד אימהית (שימו לב לגבעה, לפעימות הבאר),

החלק השני הגברי כל כך (שמות, מספרים, חיתוכים, מגדל זרעים),

בא החלק האחרון. ההשלמה עם ההווה המורכב והאפשרות לשמור על חיות עולם הילדות גם בו, בחלומות, בזכרונות - רגעי החסד -

בלי צורך לומר באופן חותך - היה או לא היה, קיים או לא קיים.

בוקר אור.