עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

פַּעַם אַחַת הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ

וּמָצָא תִּינוֹק אֶחָד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי דְּרָכִים.

אָמַר לוֹ: בְּנִי בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ אֶכָּנֵס לְעִיר, אוֹ בְּזֶה אוֹ בְּזֶה?

אָמַר לוֹ: הֲרֵי שְׁנֵיהֶם לְפָנֶיךָ. זוֹ אֲרֻכָּה וּקְצָרָה וְזוֹ אֲרֻכָּה וּקְצָרָה.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְחוֹמָה שֶׁל עִיר

מָצָא גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים מַקִּיפִין אוֹתָהּ וְנִפְנֶה לַאֲחוֹרָיו.

וּרְאֵה אוֹתוֹ תִּינוֹק שֶׁיּוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ.

אָמַר לוֹ: בְּנֵי, מִפְּנֵי מָה צָחַקְתָּ בִּי? לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי שֶׁבְּזוֹ הַדֶּרֶךְ אֶכָּנֵס לְעִיר שֶׁהִיא ּקְצָרָה וַאֲרֻכָּה?

אָמַר לוֹ: רַבִּי, הֲרֵי חָכַם גָּדוֹל אַתָּה. זוֹ הִיא חָכְמָתְךָ.

הַלֵּךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְנֵשַׁקוֹֹ ּעַל רֹאשׁוֹ.

וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁכֻּלְּכֶם חֲכָמִים מִגְּדוֹלִים עַד קְטַנִּים.

(תלמוד בבלי, מסכת דרך ארץ רבה, פרק שישי)

אתמול בערב נזכרתי בסיפור הזה. אחד האהובים עליי במדרש.

כמו סיפור טוב הוא מאד פשוט.

יש צומת דרכים.

יש דרך ארוכה וקצרה (ממבט ראשון היא נראית רק ארוכה)

ויש דרך קצרה וארוכה (ממבט ראשון רק רואים שהיא קצרה)

ויש תינוק שאיכשהו תמיד יושב שם על צומת הדרכים (הילד הפנימי?)

ותמיד יציג בפניך את המצב בדיוק כמות שהוא, אם רק תקשיב לו.

סליחה, אקשיב לו.

ואז יש את הבחירה.

באחד הפוסטים הראשונים שכתבתי פה, שאלתי אותכם (זאת אומרת, את עצמי),

מה הייתם לוקחים איתכם כצידה לדרך ארוכה - מטאפורית או פיזית.

אז לגבי הצידה שיש איתי בתרמיל ובכיסים אני די משוכנעת באיכות שלה ובעושר שלה.

הצמתים והדרכים שכבר עברתי, המקומות והאנשים שפגשתי, ההרים והתהומות והמעיינות

כבר ציידו אותי  והפגישו אותי עם עצמי ונתנו לי כמה תשובות

ובעיקר המון שאלות חדשות כל פעם, שמזינות אותי במסע.

אבל למה אתמול עלה בי דווקא הסיפור הזה?

אני עסוקה קצת בדרכים שאני בוחרת ומה הן מזמנות לי.

כמו שאני מכירה את עצמי, יש לי נטייה לבחור את הדרך הארוכה,

אני לא יודעת עדיין אם היא גם הקצרה.

לפעמים בגלל שלשם הלב קורא ופעמים אחרות מתוך חשש, אני מודה.

הייתה שאלה שרציתי לשאול אותכם ובסוף השארתי אותה בטיוטה,

והנה אני מביאה אותה בכל זאת -

האם גם אתם מכירים את החשש לאפשר לעצמכם להיות גדול/ה בעולם?

לא במובן של להיות 'מבוגר' או 'מצליח'.

אלא להיות מי שאני באופן מלא יותר,

להביא את היופי והאיכויות  שבי לעולם בצורה מלאה יותר

לממש את הייחודיות והפוטנציאל המיוחדים לי בצורה גלויה ופתוחה ???

פעמים רבות אני מרגישה שלאורך הדרך, הבחירות שעשיתי,

חלקן היו מתוך גם חשש ללכת יותר לכוון הזה.

זה כמובן קשור גם לשאלות של אמון בעצמי ובדרך, אולי גם של אמונה.

הדרך, זו שחכמה מההולכת בה, מזמנת לי לאחרונה יותר הזדמנויות להיות שם יותר, לגדול

אני מזהה בעצמי את הסערות והכיווצים שזה מעורר בי, יחד עם השמחה

הפחד להצליח לפעמים חזק מהפחד להכשל.

(ואם אני הולכת עם זה עוד צעד, אני חושבת שזה מתבטא גם בהזדמנויות שנתתי לאהבה בחיי)

זה נשמע אולי קצת פלספני, בשבילי אני מרגישה שזה מאד חשוף

אבל אני רוצה שתהיו עדים שלי

לכך שאני רוצה להקשיב לה, לדרך, להוויה

אני רוצה לאפשר לעצמי להיות שם ולצמוח.

וגם, אם גם אתם מכירים את המקומות האלו? איך אתם מתמודדים איתם? מה לכם הם עושים?

וכמובן -

בוקר טוב  עם כל הסערה שבו

שבוע טוב  פותח, מלא הזדמנויות ושל בריאות והתחזקות

וחודש טוב  ראש חודש שבט, חודש הטבע - שימו לב אליו - לעצים, לעשבים, לאדמה, לשמיים...