עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

מוקדש לסבא נפתלי - גנן, אומן, אדם יוצר ומחפש, מאהב לרוח, לאדמה ולצומח עליה

שנפטר בט"ו בשבט לפני 61 שנה.

_ארי דה לוקה, מתוך "שלושה סוסים"_ (עמ' 19)

וכך אני נמצא לי במשך היום בגן, משגיח על עצים ופרחים ושותק בכל-מיני אופנים

ובתוך איזו מחשבה חולפת, שיר-זמר, פסק-זמן של עננה שמסירה שמש ומשא מן הגב.

אני הולך בשדה עם עץ תפוח חדש כדי לנטוע אותו.

אני מניח אותו, מסובב אותו, מביט בענפים שלו, המרומזים בלבד, שמנסים מקום במרחב מסביב.

שני דברים דרושים לעץ: חומר מתחת לפני האדמה ויופי בחוץ. עצים הם בריות ממשיות, אבל הם מדורבנים בכוחה של האלגנטיות. היופי שנחוץ להם הוא רוח, אור, ציפורים, צרצרים, נמלים וקו-גמר של כוכבים שאליו יכוונו את נוסחת הענפים.

המכונה שממריצה בעצים את הלימפה כלפי מעלה היא היופי, כי רק היופי בטבע סותר את הגרוויטציה.

בלי יופי העץ לא רוצה. לכן אני עוצר באיזו נקודה בשדה ושואל: "כאן אתה רוצה?"

אני לא מצפה לתשובה, לסימן באגרוף שבו אני מחזיק בגזע שלו, אבל אני אוהב לומר מלה לעץ. הוא חש את השוליים, את קווי האופק, ומחפש נקודה מדוייקת כדי להגיח.

עץ מקשיב לשביטים, לכוכבים, למצבורים ולנחילים. הוא שומע את הסערות על השמש ואת הצרצר שעליו-עצמו באותה תשומת-לב דאגנית. עץ הוא ברית בין הקרוב לבין הרחוק המושלם.

אם הוא בא ממשתלה, ועליו להקלט בקרקע לא-מוכרת, הוא נבוך כמו נער מן הכפר ביומו הראשון בבית-החרושת. וכך אני לוקח אותו לטיול לפני שאני חופר לו את מקומו.

אני מתכוננת לט"ו בשבט

וחוץ מזה, קל לי יותר כרגע להביא מילים של אחרים מאשר מילים של עצמי

אבל אני פה, ברווחים בין המילים.