עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

העץ המתאפק / רבקה מרים

נעמי החליטה ללמד את העץ המתאפק לפרוח. מי שראה אותה עומדת מול העץ המתאפק, ומסתכלת בו בעיניים קשות ורכות בבת-אחת, יכול היה לראות מיד שנעמי החליטה להוציא מן העץ המתאפק את הפריחה, למרות שהוא מתעקש ואינו רוצה בשום אופן לפרוח.

קשה לה, לנעמי, להזכר מתי ראתה בפעם הראשונה את העץ המתאפק. נדמה לה שזה היה בתחילת האביב. בוקר אחד, ירדה אז, אל הגינה, אל העצים שעמדו שם כפופים תחת כובד פרחיהם הצבעוניים. היא חשבה שאולי האביב מגיע, תמיד, כשהוא רואה שכל העצים כבר פורחים. הריח החזק העולה מן הפרחים מושך את האביב למטה, דרך כל שכבות החורף התלויות עדיין על הגגות ובראשי העצים.

לפני שהעץ המתאפק נגלה לעיניה, טילה לה נעמי בשקט בתוך הצמיחה. בין הענפים הלכה, נוגעת בזהירות, בקצה האצבע, בניצנים שלא נפתחו עדיין. היא חששה שאם תיגע בהם ממש – יפתחו הניצנים לפני הזמן, לפני שהצבע בתוכם יבשיל. רק מזווית העין הביטה בהם, גם הם הביטו בה מן הזוית, מן הסדק הקטן שהתחיל להפתח בהם. הם נראו מלאי סוד, כמו אוזן.

נעמי הלכה, מתנדנדת, פרחים ורודים, לבנים, אדומים נוגעים בה, צובטים בקצות עלי הכותרת שלהם את פניה, את ידיה, את שמלתה. ואז ראתה אותו, את העץ המתאפק.

לא כמו כל העצים עמד. העצים האחרים היו כפופים מפריחה, כאילו משתחווים לעצמם, והוא היה זקוף מאד, מתוח, כאילו אין קוים עגולים בעולם.

העצים הפורחים היו מלאי צבע, והצבעים התרוצצו בהם, קפצו, השתנו מרגע לרגע. העיניים שהביטו בפריחה לא יכלו לנוח, הן התחילו לרוץ בתוך מרוצת הצבעים.

לעץ המתאפק היה רק צבע אחד. הוא היה חום כולו, חום כהה, שום צבע אחר לא התערב בו, ואפילו לא חום בהיר, לא אפור ולא ירקרק. העץ המתאפק נראה כאילו מעולם לא האיר אותו אור, ולא החשיך אותו צל. כאילו לא היה בו שום שיני – לא שלכת ולא לבלוב, לא חורף ולא קיץ. העץ המתאפק נראה כאילו מעולם לא היה ענף צעיר, ולעולם לא יהיה לגזע זקן, עבה ומחוספס.

נעמי נגשה אליו. פתאום לא שמה לב לכל העצים האחרים. נדמה היה לה שדווקא הוא, העץ העירום, עומד במרכז. רק הוא היה חשוב לה, רק בו רצתה להסתכל ולגעת. אולי דוקא מפני שהיה ישר לגמרי ובלי בליטות, כמו קרש, נראה היה שכל העצים המעוגלים מכוונים אליו.

נעמי התקרבה. היא התחילה לדבר אליו, בקול. תמיד כשמדברים אל צמחים אפשר לראות שהם מרגישים את הקולות, כי תנועותיהם משתנות לפי הדיבור. והעץ הזה לא השתנה. התנועות שלו לא השתנו כי לא היו לו תנועות בכלל. אפילו הרוח לא הניעה אותו.

- הוא לא רוצה שיגעו בו! - הבינה נעמי פתאום – ואפילו לא שיביטו בו. אבל אני מוכרחה לעשות זאת, מוכרחה.

ונעמי, שהידיים שלה לא היו חזקות, הרגישה פתאום כמה כוח יש בה, כשנגשה אל העץ לטלטל ולנענע אותו. היא שלחה את שתי הידיים לפנים ואחזה בעץ שהיה חלק מאד. היא דחפה אותו קדימה, ומשכה אותו שוב אליה. כשדחפה אותו צעקה: "לך!" וכשמשכה אותו צעקה: "בוא! בוא!" היא רצתה להניע בתוכו את כל הנענועים שלא התנועע במשך הזמן הארוך שהוא, כנראה, כבר מתאפק.

קשה מאד היה לנעמי להחזיק בו, הוא היה חלק כל כך. נעמי חשבה שאולי העץ חלק כי שום דבר לא השפיע עליו. הפנים של סבתא שלה, למשל, מחוספסות ומקומטות מאד, כי הרבה דברים השפיעו עליה. דברים שראתה ושמעה וטעמה באו אליה אל מתחת לעור וציירו בה מערות ומחבואים, הרים וגבעות ונחלים – כמו במפה.

ובכל זאת החזיקה נעמי בעץ. לא עזבה אותו. וכשטלטלה וכשנדנדה אותו, נסתה להבין כל הזמן למה הוא מתאפק. איך הוא יכול להתאפק. איך הוא יכול להשאיר את כל הפרחים ואת כל הבליטות עמוק בתוכו. הרי הפריחה ממש מדבקת. תמיד כשנעמי רואה עץ פורח, היא עצמה רוצה לפרוח, לפרוח בידיים, ברגליים, בבטן, פרחים וניצנים. והעץ המתאפק – איך זה שהוא לא נדבק בפריחה סביבו?

כך עמדה מול העץ. מנענעת אותו. מסתכלת בו בעיניים קשות ורכות בבת-אחת. צועקת אליו "בוא!" ו"לך!". ציפורים קטנות שראו את נעמי עומדת מולו, ירדו אליה ובכנפיים שלהן, כמו במניפות, הביאו אליה רוח.

ואז נשבר העץ.

לשניים נשבר. ורק קול נקישה רכה נשמע בזמן השבירה. וכשנשבר נפלו מתוכו עלים ופרחים שהתייבשו בו מפני שלא יכלו לצאת. הרבה עלים ופרחים נשרו ממנו, עלים ופרחים שאולי היו בו עוד מן הזמן שנולד. הם היו דקים והתפוררו מיד, הפכו לאבקה צהובה וחומה שהתפזרה מסביב.

נעמי ירדה על הברכיים ולקחה אותם אליה, וברכיה, שמלתה, ואפילו ריסי עיניה התכסו באבקה יבשה של צמיחה.

ואז, כשנגעו בה רסיסי הפרחים והעלים, ראתה נעמי שלעולם לא יוכלו כבר לפרוח. הם יצאו מן העץ מאוחר מדי.

מה תעשה עכשיו בכל האבקה הזאת שעליה? ומה תעשה בעץ שעומד על ידה ריק, שבור, יבש וכל מה שבתוכו מפורר?

נעמי הביטה סביב. העצים הפורחים עמדו מכל צד, דבורים מזמזמות סביבם, פרפרים נחים עליהם.

איך יודעים הם לפרוח? איך תוכל לקחת את סוד הפריחה שלהם ולמסור אותו לעץ המתאפק?

היא הורדה את ראשה והסתכלה בעץ השבור המונח מתחת לרגליה, ועל הפרורים שלא היו עלים ולא פרחים.

באותו רגע זכרה נעמי את הגרעין.

כל דבר שמתחיל לצמוח מוכרח שיהיה לו גרעין. הגרעין הוא קטן, וסגור מאד. בפנים, כנראה, חשוך לגמרי, אבל החושך אינו חושך מפחיד, זהו מין חושך אחר, זהו חושך שיודע לראות.

נעמי חשבה – כולם מקבלים, בודאי, את הכוח לצמוח רק מן הגרעין שלהם. ונדמה היה לה, אפילו, שהיא זוכרת איך היא עצמה, לפני שנולדה, הייתה מכונסת בגרעין כזה, כהה עד בלי סוף, שעטף אותה, חמם אותה, אהב וכסה את כולה. היא הייתה קטנה כמו נקודה, ובתוך הקטנות הזאת קיבלה את הכוח לגדול ולצמוח.

והעץ המתאפק?

אולי לא היה הגרעין שלו סגור מספיק?

- כדי שיוכל לפרוח – אמרה נעמי אל עצמה בקול – צריך להחזיר אותו אל תוך הגרעין. עכשיו, מהר. אולי עוד לא מאוחר מדי.

 היא לא ידעה איך יחזור העץ אל הגרעין עכשיו, כשהגרעין נעלם כבר ואיננו.

היא לא ידעה. בידיים ריקות ליטפה את הפרורים שעליה.

ואז החליטה לנסות להיות כמו גרעין לעץ המתאפק.

נעמי התישבה, לקחה את השברים אליה. גגם את האבקה החומה צהבהבה שלא פרחה אף פעם, לקחה אליה גרגר אחר גרגר. היא התכופפה והניחה ראשה על הברכיים.

מכל הצדדים התקרבו אליה העצים הפורחים. על קצות השורשים באו והתכופפו סביבה. הם הקיפו את נעמי והיו צפופים כל כך, שנראו מרחוק כמו כדור, או כמו ציפור גדולה דוגרת, שהכנפיים שלה פרושות. נעמי והעצים הצטופפו והיו קרובים עד שאפילו קרן אור לא יכלה להציץ ביניהם.

דבורים שזמזמו על ידם חשבו שהם עוד ניצן גדול, ניצן שלא נפתח עדיין.

אבל באמת הם היו גרעין.

אי אפשר לדעת כמה זמן עמדו וחכו. חם היה. אולי רק דקות עברו, ואולי ימים, ימים רבים. בתוך הגרעין אי אפשר למדוד שום דבר.

ואז, פתאום, הרגישו, ששם עמוק, מתחת, זז משהו.

אולי זה העץ המתאפק, שעטוף שם למטה וחם לו. אולי עוד מעט לא יוכל להתאפק עוד.

הנה בעוד רגע יוריד העץ את כל הכיסויים מעליו ויתחיל, בבת אחת, לפרוח.

(מתוך: מעבר לגבעות האחרונות, ספריית פועלים, 1991)

רבקה מרים היא משוררת, זה ספר סיפורים שלה.

זה ספר לילדים, רוב הסיפורים שבו מרגישים לגמרי למבוגרים, או לפחות גם וגם.

את הסיפור הזה הקראתי פעם למישהו אחרי שנפרדתי ממנו, בעצם גם נתתי לו את הסיפור,

(כן, גם בחיים, כמו בבלוג, לפעמים קל לי יותר לדבר במילים של אחרים)

הבנתי שגם אני הייתי כזאת איתו, מנסה להיות איתו במידה כל כך מלאה עדש אעזור לו לרפא משהו בו,

זה לא באמת הולך ככה.

מרוב שניסיתי להיות איתו שכחתי להיות אני. דרך שאף פעם לא מובילה לטוב.

אני אוהבת בסיפור הזה את נעמי שניגשת דוקא לעץ הערום, שלא מתייאשת, את התום שבה והאהבה.

גם את העץ אני מחבבת שמרשה לעצמו להיות אחר גם כשכולם פורחים מסביב,

שנשבר ואז נותן למשהו חדש לקרות בתוכו.

זה סיפור גם עצוב וגם שמח.

זה סיפור על קשר.

                                            - ט"ו בשבט שמח לכם-

תאכלו פרות יבשים, תשמחו על הטבע שהוא שם, תבקרו את השקדיות, הן באמת פורחות ממש עכשיו.

ואם יש עץ יבש וקצת עצוב, תחבקו אותו, הוא בטוח יאמר לכם תודה.

(ואולי זו פשוט תאנה שהשירה את כל עליה ומחכה לאביב שיבוא)

ואיקיוויזי מוסיפה עוד קטע יפה:

"ר’ אריה מסטרליסק היה אומר: לעולם יעבוד אדם עבודה שלמה ותמה לעלות ממדרגה למדרגה בעבודת השם. אבל אל ירגיל את עצמו להביט בכל עת ולהסתכל אם התקדם. כי האדם דומה לעץ, מה עץ זה אם תעמוד אצלו ותסתכל בו בלי הרף לבחון איך הוא גדל וכמה הוא גדל לא תראה ולא כלום וסופך להשתעמם בעמידה זו, אלא עליך לעבדו ולשמרו, לגזמו ולזמרו, לזבלו ולהשקותו, לשמור עליו מן המחבלים והמזיקים ורוחות רעות, ואז ילך העץ וישגשג, יגדל ויאדיר. כך צריך אדם להסיר כל המניעות המפריעות לו, ולסגל כל המידות המסייעות לו בעבודת השם, למען יפרח וישגה. אבל אין זה מן המידה לבדוק ולמדוד בכל שעה כמה גדל."