עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

ישנו המקום הקטן

יֶשְׁנוֹ הַמָּקוֹם הַקָּטָן בְּיוֹתֵר בּוֹ גָּר הַלֵּב עִם עַצְמוֹ

כְּאִי בִּלְבַב יָמִים וָזֹהַר

כִּדְמָמָה דַּקָּה בְּיוֹתֵר

שָׁם בַּת אוֹר עִם עַצְמָהּ מִתְהַלֶּכֶת לְלֹא מְחִצָּה

שָּׂם הַזָּהָב הַפָּצוּעַ נִגָּר

שָׁם דַּק הַמָּסָךְ בֵּין פְּנִים וּבֵין חוּץ

שָׁם חוֹרֶכֶת מְרִירוּת אֶת הַחֵךְ הַנִּדָּח

שָׁם נָשׁוּב וְנָנוּד בֵּין כָּאן וּבֵין שָׁם

מָקוֹם אֶחָד וְהוּא קָטָן כִּנְקֻדָּה

כְּשֶׁהוּא קְצָת מֻרְחָב נָנוּעַ בֵּין נֵכָר וּבֵין מְכוֹרָה

כִּבְנֵי מוֹלֶדֶת אֲבוּדָה            

(חביבה פדיה, מתוך: מוצא הנפש)

השיר הזה עלה בי בלילה, אז הבאתי אותו גם לכם. הוא יופי צרוף בעיניי.

"המקום הקטן ביותר בו גר הלב עם עצמו", מקום כל כך קטן וגם בו יש תנועה, גם בו יש כאן ושם, גם בו יש נכר ומכורה. שם "בת אור עם עצמה מתהלכת ללא מחיצה".

מבחינתי זה מקום הלב, מקום האמת, מקום האלוהי שבאדם.

כנראה אם נזכרתי בשיר זה אות לכך שהמקום הזה בי קורא לי להיות יותר קשובה אליו. אולי זה משקל הנגד למחשבות על פורים, על מסכות, על תחפושות ועל צללים.

חביבה פדיה עצמה, מלבד היותה משוררת מיוחדת במינה, היא גם בת למשפחת מקובלים ובעצמה חוקרת ומורה בתחומי היהדות והקבלה (מלמדת באוניברסיטת באר-שבע), ואדם רגיש ומיוחד מאד.

הבאתי עוד אגדה חסידית (שמיוחסת לר' יצחק מאיר מגור) על אותה נקודה...

הגלגל והנקודה הפנימית

פעם אחת באחד מערבי סוף הקיץ התהלך רבי יצחק מאיר

עם נכבדו בחצר בית המדרש. אותו יום ראש חודש אלול

היה. שאלו הצדיק, אם תקעו היום בשופר, כמצווה. אחר

כך התחיל מדבר: "כשנעשה אדם למנהיג, מן הצורך הוא

שיהיו מוכנים כל הדברים, בית המדרש וחדרים ושולחנות

וספסלים, ואחד נעשה גבאי ואחד נעשה משמש וכיוצא בזה.

ואחר כך בא השטן וחוטף את הנקודה הפנימית, אבל הוא

משאיר את כל השאר, והגלגל מתגלגל, ורק הנקודה הפנימית

חסרה".

הרים הרבי קולו: "אבל יושיענו השם: יש למנוע זאת!".

(מתוך: "אור הגנוז", סיפורי חסידים שליקט ועיבד מרטין בובר)

האגדה הזו מתייחסת לא רק לנקודה הפנימית שבכל אדם, אלא לכך שבכל מקום, בכל מעגל אנשים, קהילה, עם, ארגון, משפחה. גם שם צריכה להתקיים אותה נקודה פנימית, אחרת חלילה נגיע למצב שבו "הגלגל מתגלגל, ורק הנקודה הפנימית חסרה", ואז – מה הטעם? ובשביל מה?

באיזשהו מקום, אותה 'נקודה פנימית' היא המקור, אבל היא גם הסיבה.

ממנה יש את הכח ואחריה אנו ממשיכים לתור.

אולי, אני ממשיכה להרהר, כשיש את התחושה הזאת של 'בית יציב שבתוכי פנימה', זה כשהיא יציבה וברורה וכשהיא מטשטשת, אז גם כשבחוץ הכל יציב, משהו מרגיש רעוע.

(אולי אני צריכה להביא את "מעשה מאבידת בת מלך" של ר' נחמן מברסלב, זה מאד קשור, בהזדמנות...).