אזהרה - יצא ארוך בערך כמו המגילה....לנשום עמוק, אם מתעקשים לקרוא :)
לְהִתְחַפֵּשׂ - לְחַפֵּשׂ אֶת הַחֹפֶשׁ...
זה מה שעלה בי אתמול, כשחשבתי על פורים.
מעניין, אגב הדיון התמידי המתנהל פה, ולעיתים, כעת למשל, הווליום שלו קצת יותר גבוה, בהקשר לבלוגים.
האם כשאני מחופשת - החופש שלי גדול יותר? האפשרויות?
האם חֲשִׂיפָה היא ההיפך מתחפושת, או אולי ההיפך - התחפושת מאפשרת לי לחשוף חלקים
שלי שבדרך כלל סמויים יותר, נמצאים בצל ולא באור?
נראה לי שאצלי למשל זה ההיפך - החופש בתחפושת נוכח אצלי, רק אם החופש נוכח במקום הלא מחופש,
זה תלוי בי במקום הפנימי בו אני נמצאת ותלוי באנשים שסביבי (שגם זו בחירה שתלויה בי במידה רבה).
ניסיתי להסתכל על החג הזה בשבילי. החל מחג ילדים כיפי עם תחפושותיו השונות,
שהפך בגיל ההתבגרות בערך, להיות אצלי חג של מבוכה. חג שממצה בתוכו את הקונפליקט הפנימי בין - להיות אני,
לבין הרצון להיות חלק ולהיות "כמו כולם", "להתאים".
אני יודעת שזו תחושה שמוכרת לכולם, ברמה מסויימת,
אבל כמה שהיא מוטבעת עמוק במי שגדל בקיבוץ - קבוצה קטנה. חברה קטנה. פתיחות קטנה...
והפורים הזה במיוחד. זוכרת את עצמי במסיבה של בני הנוער ואח"כ במסיבה בחדר-אוכל של הקיבוץ.
בפשטות, מטאפורית וקונקרטית, לא מוצאת את המקום שלי. לא מרגישה נוח.
צריך לרקוד. צריך להראות חופשיה ושמחה. צריך לשתות ולשתות עוד. צריך לעשן אולי, גם אם לא בא לך כי זה הזמן לפרוץ גבולות להיות שמחה! להשתולל! ואני נעה בין לשבת בצד ולהתבונן בעיניים גדולות על מה שקורה,
לבין לנסות...
בדיעבד, כשאני חושבת על זה - סביר להניח שהבדל גדול היה קורה, אם בסיטואציה כזו הייתה לי חברה טובה
שהייתה איתי שם והייתי יודעת שאיתה אני יכולה להיות אני לגמרי. בלי המסכות האלו. החברתיות (וכן, ברור שהכל קרה אצלי בראש, הרי זה לא שלמישהו באמת שינה אם ארקוד או לא. אשתה או לא. אבל תחושת הזרות-השונות. ותחושת הרצון להיות חלק.). (הייתה אחת כזו, אבל לא מאותו קיבוץ).
(ואכן, עולה זכרון, בתוך השנים האלו - פורים אחד שנהניתי בו באמת, בשנת השירות, לפני הצבא. מעגל קטן שכלל אלו שעברו איתי את השנה הזו עבדו ולמדו וחיו איתי. שנה ראשונה שבה אני נותנת לעצמי להפתח, להביא את עצמי לעולם החוצה.להתאהב, להקשר לחברים. לגדול)
ומתי חל השינוי המהותי?
השינוי חל כשהתחלתי להיות היכן שאני רוצה להיות והרבה יותר מזה - להיות שותפה ליצירת התכנים (של חג פורים, במקרה הזה) - באופן שבו אני רוצה לחוות אותם, כך שיהיו לי משמעותיים, וכמובן - להיות בתוך זה עם מעגל האנשים איתו אני רוצה לחוות את החג.
(תזכורת לעצמי - תזכרי. השינוי חל כשהיית היכן שאת רוצה להיות ולהיות שותפה ליצירת מה שאת רוצה לחוות)
השנה הראשונה הייתה גם שנתי הראשונה בירושלים. (לפני כשבע שנים),לאחר שעשיתי את הצעד הגדול מבחינתי ועזבתי מקום אהוב, עבודה טובה, חברים יקרים - בשביל לצמוח, בשביל לפגוש גם את השונים ממני, בשביל להרגיש מי אני בעולם, לא רק בתוך חממה.
למדתי אז יומיים בשבוע ב"אלול" - בית-מדרש לדתיים וחילונים, גברים ונשים בירושלים. גם עבדתי שם קצת. והתנדבתי לתכנן ולהכין את החג עם שתי חברות. יצירתיות להפליא.
יצרנו ארוע, אם יורשה לי להעיד - מקסים. הנושא העיקרי היה פור. והיה מין תהליך בו כל הקבוצה שהייתה נוכחת עברה בין חדרים שונים ובהם קרה משהו שקשור לאחד ממרכיבי המילה - איפור, סיפור, כיפור, פורקן (מסיבת הריקודים בסוף) וכן הלאה (לא זוכרת הכל)...חלק מהדברים עברו באופן אישי, חלק בזוגות, חלק ביחד. כשיש חיבור בין הדברים והתהליך הולך ומעמיק, הולך ומגביה. היה נהדר. והייתי שם, עם חברותי - מובילה ומנחה ונוכחת. בעיקר נוכחת. ושייכת. גם שייכת.
פה שמתי את הרגל במים. והפורים של השנה שהגיעה אחר כך, כבר היה צלילה עמוקה פנימה.
פורים הוא החג החג שמסמל עבורי את הכניסה הממשית לקהילה שהפכה לחלק מחיי, שהייתי חלק מהקמתה
ומקיומה כשלוש שנים אינטנסיביות ביותר.
אחד הדברים המרכזיים שניסינו לעשות בה (חוץ מאשר לנסות ולטעות ולנסות ולהצליח ושוב לטעות ולאהוב ולפגוע ולגעת ולהתרחק ולשיר ולהתפלל ולטייל ולנסות שוב ושוב ולהיות ולהתפלל ולחיות ולעוף וליפול, חוץ מכל אלו) היה לחיות את החיים היהודיים שלנו אחרת. גם עוד לפני שהשתכנו שם במדבר. במקום החשוף והיפה והמכאיב הזה.
אז הגיע פורים ראשון - מעניין, כמו באלול, גם בקבוצה הזו, שנהייתה עם הזמן לקהילה לכל דבר, זה היה החג שבו נתתי לעצמי לצאת מעמדת המתבוננת ונשמרת מהצד לזו שחלק, שמשפיעה, שנוכחת.
אין לי את המילים הנכונות לתאר את החג שהיה.
אחרי כחודש של הכנות. (זה נכון אגב גם לחגים אחרים ובכלל לארועים משמעותיים. ההכנות, ההתכוונות, היצירה לקראת - נותנים משמעות אחרת לגמרי לחג, או לארוע. [כמו שאמר השועל לנסיך הקטן], הוא הופך להיות שיא של תהליך ולא סתם פסגה שצומחת מתוך קו ישר של חיי היומיום. דבר כזה יכול לקרות רק אם נותנים לו מקום ורצון).
עשינו יום של הכנות אחרונות והתכוונות רק של המעגל שלנו הקטן. למחרת באו עוד הרבה אנשים והיו שלושה ימים נוספים של עבודה פנימית, סדנאות, טבע, תנועה, יחד, לבד, חגיגות, תפילה, הרבה מוזיקה, משלוחי מנות ונתינה.
קרה שם משהו שבדיוק שלו, בכוונה, הוציא ממנו כל אחד שהיה שותף בו - קצת אחרת לחיים שאחרי.
בודאי אותנו, מי שיצרו והעבירו והמשיכו הלאה.
זה היה פורים אחר.
ושנה אחריו עוד אחד. לא פחות מופלא. ממקום כבר עמוק יותר, אחרי דרך ארוכה יותר שעברנו ביחד. והרבה חגים ושבתות וחיים משותפים יותר או פחות והרבה לימוד משותף וטבע ושיחות על שיחות...
אחד מהמאפיינים שיצרנו למשל לחג הפורים, הוא קודם כל עיסוק עמוק במסכות. אלו שאנו הולכים איתם, אלו שאנו מחפשים. ההזמנה הייתה להתחפש לאחת מדמויות הצל שלנו. לא בהכרח אפלה, אבל כזו שפחות נראית בפרסונה אותה אנו נושאים בדרך-כלל, ביומ-יום.
מעניין שגם משני חגי הפורים האלו יצאתי לא רק אחרת מבפנים, אלא גם לשניהם נכנסתי לבד ויצאתי בזוגיות. :)
פורים שלאחריו היה עצוב ומכאיב, לאחר שכבר עזבתי את הקהילה בכאב-לב גדול.
לאחר איזה זמן, היא גם התפרקה ממילא. הכלים נשברו והניצוצות התפזרו.
ולא כאן המקום והזמן להכנס לזה.
מתערבבים פה סיפורים. אני יודעת. כמו בחיים.
סיפור ההתפתחות והשינויים האישיים.
הסיפור שלי מול ועם קהילה וקהילות.
ההתייחסות שלי ליהדות ולחגים ולאופן שבו הם תופסים מקום בחיי, בלי שאהיה שומרת מצוות,
במובן המקובל של המילה, אבל כן עם חיבור עמוק ופנימי, תרבותי וגם רוחני ואמוני.
לא סתם הם התערבבו. הם מחוברים כל אלו, באופן עמוק, גם בחיי.
לגבי קהילה, מה שאני יכולה לומר, הוא שאחד הדברים שלמדתי, הוא את ההזדמנות שקהילה נותנת להגיע לדברים, ולעומקים ולעשייה וליצירה ולחוויה - מסוג שאי-אפשר להגיע אליו לבד וגם לא עם משפחה.
ומאידך, זה לא פשוט ב-כ-לל, אם לומר זאת בעדינות. ככל שהקהילה יותר אינטימית וקרובה ואינטנסיבית -
כך גדל פוטנציאל הקושי והערבוב והמורכבות הרבה כל כך.
וזה על קצה המזלג.
אבל מעבר למה שנשאר בתוכי, חלק מהאנשים שהיו שותפים איתי במעגל ההוא, הם גם היום חלק משמעותי בחיי.
הם והמעגל שנוצר דרכם וסביבם.
גם היום, אלו האנשים שאיתם אני לרוב מעדיפה לחגוג את החגים. לא, עם המשפחה, על אף אהבתי הרבה אליה.
אם ניתן בטבע. ואם ניתן במשך כמה ימים - מה טוב.
וגם השנה, בפורים, נפגש חלקנו, עם עוד חברים, באחד הבתים.
נתחפש ונחפש ואולי גם קצת נחשף.
ונהיה שמחים אינשאללה.
ובקרוב - פוסט חג חגיגי ובו חשיפת התחפושת שלי ומתכון עוגת הפרג האלוהית של אמא שלי 
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
