עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

סבתא יקרה,

היום, בדרך חזרה מחיפה לירושלים, אחרי שקצת קראתי וקצת נמנמתי וכבר החושך ירד,

נתתי לעצמי סוף סוף להתחיל להרגיש את ההתרגשות מהנסיעה לכפר הולדתך, לארץ הולדתך,

מהאפשרות למפגש הזה איתך.

כל כך הרבה עלה בי - זכרונות, רגשות, מחשבות. אני רוצה לתת להם מקום.

אני רוצה לתת לעצמי להיות איתך בליבי לפני הנסיעה, להרגיש מה תרצי שאקח איתי לשם,

איך אני אוכל להושיט יד בשמך ולגעת שם באדמה. בבית שבו גדלת. בקברים של סבא וסבתא שלך.

אבא כבר אמר לי שהוא קנה חמישה נרות זכרון שניקח איתנו לקברים (בשביל כל אחד מאיתנו - אמא, אח גדול, דוד, בןדוד ואני) והציע-ביקש שאני אמצא קטע לקרוא שם על הקברים בנוסף לקדיש של אחגדול.

כרגע נראה לי שאקרא את השיר של זלדה שאת ביקשת שנקריא בלוויה שלך.

נזכרתי בנסיעה בפנקס הקטן, הכתום, שכתבת בו דברים אחרונים, אחרי קיבלת את השבץ והרגשת שאת נפרדת מאיתנו. איך ידעת לומר דברים כל כך מדויקים ועמוקים לכל אחד מאהובייך. שם גם ביקשת את השיר הזה של זלדה.

חזרתי הביתה וכמובן שלא מצאתי את הצילום שלו שצילמתי לי לפני כמה חודשים. אלו הרגעים שבהם אני מתמלאת כעס על עצמי. על עומס הניירות והדפים, המחברות, הצילומים והשירים...וכשאני מחפשת את מה שחשוב לי באמת, הוא נעלם מעיניי. אבל את לא היית אוהבת את הכעס.

היית בקורתית כלפי עצמך ומלאת חמלה כלפי הזולת.

אבל אני זוכרת בדיוק את המשפט שכתבת לי (ואולי היה עוד אחד בנוסף לו) -

"ואת יונת, אל תשברי את ליבך ברגישותך. אני מחייכת אלייך באהבה רבה"

זה מה שכתבת לי לפני כמעט 20 שנה, כשאני הייתי כמעט בת 14.

"ואת יונת, אל תשברי את ליבך ברגישותך"

אני קוראת את זה שוב ומשתדלת שלא לצלול לתוך עצמי.

עיניים רואות ולב מבין ורגיש היו לך ועומק ואצילות ורכות ויופי.

וכל כך הייתי רוצה שנספיק עוד ביחד.

רק התחלתי להתבגר כשנפרדנו. וכל כך הרבה משותף היה בינינו. בפנימי. בחיצוני.

אפילו את לקות הראייה קיבלתי ישירות ממך.

ואת נוכחותם של המילים והספרים והשירים כבני-ברית בחיים.

לקחתי עכשיו קוביית שוקולד. קצת להמתיק.

כל כך אהבת שוקולד, למרות הסכרת שלך.

תמיד כשהיית באה לבקר אותנו בקיבוץ, היית מביאה איתך סבונים ריחניים, יפים כאלו, שקופים,

ושוקולד טוב - רוזמרי או שוקולד עם אגוזים.

במכתבים שלך היית מוסיפה למכתב גלויה או תמונה יפה גזורה מעיתון.

וכמתנה לימי הולדת תמיד היית מביאה ספר או נייר מכתבים.

ועכשיו אני רואה איזה יופי זה - איך היית מחוברת לכל החושים ולהנאות החיים יחד עם כל הצניעות שלך -

ריחות טובים, טעם טוב, מראות משובבים ומעשירים, ובעיקר הרוח והנשמה וגם הטבע.

הספרים שאני זוכרת שיש לי ממך הם "עצים בשדרה" - ספר על חסידי אומות עולם שהיה לה חשוב מאד שאקרא, וספר על אגדות של בדואים מסיני, ואת כל שירי רחל שאני בחרתי ואוליבר טוויסט.

האמת שאף אחד מהם לא נמצא איתי עכשיו בביתי.

וכמובן הספר בגרמנית, אולי הוא עוד מביתך, אולי הוא נשאר לך מסבא, שנמצא אחרי מותך ובו פתק -

"אך ורק ליונת". ספר של "שיחות גתה ואקרמן". גם הוא נמצא בחדר העבודה של אבא.

אבל עכשיו אני רוצה לנסות לקרוא שוב את התרגום העברי אליו. אולי אקח אותו איתי לנסיעה.

חשבתי עוד שאף פעם לא באמת בכיתי והתאבלתי עלייך.

אולי בגלל שכשנפרדת מהעולם שלנו הייתי בשלב שידעתי לבכות בכי אמיתי רק אל תוכי פנימה.

אולי כי אף פעם לא הרגשתי שבאמת נפרדנו ולא נפגש שוב. את מאד מלווה אותי בדרכך.

את שותפה בהחלטות המהותיות שלי בחיים. לא יודעת אם זו רוחך, או החלק ממך שהפנמתי בתוכי.

זה לא משנה. אני יודעת שזה קיים ואת איתי.

ועדיין, את לא פה. ואת האדם הכי קרוב שאיבדתי עד היום.

אני לא רוצה להמשיך עכשיו. לא כאן וכרגע.

יש לי עוד הרבה לספר לך ולשתף.

אני יודעת שבשבת, כשאהיה בקיבוץ, אחזור שוב למכתבים ולפנקס ולתמונות.

אולי אפילו אלך שוב לשים אבן על הקבר שלך.

אני אוהבת אותך מאד מאד

תודה שאת חלק מחיי וממי שאני.

יונת

_______________________________________________________________________

הנה, מצאתי, קרוב קרוב על שולחן הכתיבה את צילום הפנקסון, והנה מה שהיא כתבה לי (כאמור כדברי פרידה)

בנוסף למשפט שכבר צטטתי -

יונת,

אני מאחלת לך

כח - של נפש וגוף

לראות, להרגיש, לחיות הכל

ולא לפחד. הכוחות גדלים

עם הקושי שבדבר.

אני מאחלת הרבה אהבה

תהיי חזקה ילדתי.

אוהבת אותך

סבתא לידה