עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

מתרוצצות בי מחשבות, מאד לא ערוכות, אבל נראה שהן לא ימצאו סדר בתוכן גם אם אחכה.

אתמול הייתי עם איקיוויזי במופע של "מקהלת הגליל העליון" בשירי סדר פסח של "יהודה שרת".

על החוויה, על שרת, על תרבות-קיבוצים ועוד - אני רוצה עוד לספר. אולי בקרוב.

(השיחה שלי היום בבוקר עם אבא שלי -

"אבא, הייתי אתמול בהופעה של... אני רוצה שתספר לי קצת על יהודה שרת כשיהיה לך זמן".

"ודאי. בשמחה. יש לי גם ביוגרפיה עליו שכתב מוקי צור שאני אתן לך והתפרסמה כתבה בעיתון ושמרתי לך ויש לי עותק של הסדר שלו עם התווים וראשית דבר שלו...".

נו - אבא שלי. הוא נושא לספר, לא לפוסט....)

אבל מעבר לחוויה המעניינת. מה שהלכתי איתו הביתה הוא התעוררות של מחשבות לא חדשות. אבל מציקות.

בשנים האחרונות אני עושה לרוב את סדר פסח עם חברים. התוכן העיקרי שאנחנו נותנים לו, לרוב קשור למשמעויות הרוחניות של החג - האפשרות לעשות "ניקוי חמץ" - פנימי, האפשרות להתחבר לתהליכים אישיים של "יציאה מבין המצרים". כל כך מרתק סיפור יציאת מצריים כשקוראים אותו כסיפור של מסע פנימי. מי הוא הפרעה שבנו שמנסה להשאיר אותנו מאחור, איזה ים סוף אני צריכה/רוצה לעבור, איפה המשה שבי שמושך קדימה למרות ההתנגדויות, מי הוא האהרון שמתקשר עם העולם. מה אני עוברת בדרך הזו. מאילו מצריים-מצרים כבר נחלצתי ואילו מחכים לי לשנה הבאה, לשנים הבאות...

אני אישית גם התחברתי בשנים האחרונות לנושא השאלות בהגדה. החל ממה נשתנה וממשיך לכך שכל הסדר כולו בנוי כמעין משחק של שאלות ותשובות שמאפשר, אם לוקחים את ההזדמנות הזאת, להתחדש בו כל פעם מחדש.

לראות מה השאלות שמלוות אותי כעת ומה נשתנה הלילה הזה...מה באמת נשתנה.

וכל זה טיפה של הטיפה...וזה יפה ונעים להיות במקומות הרוחניים והמחברים האלו

(ואולי גם על זה ארחיב, אם ייצא לי)

אבל כל זה כרגע, דווקא בשביל להגיד שאני כמעט לא פוגשת את ההגדה המסורתית כסידרה.

גם כשאני בקיבוץ יש הגדה בנוסח אחר שיש בה הרבה אביב והרבה מהסיפור שבתורה ומנופים חלקים אחרים.

ואתמול, על אף שזו הייתה גם גירסא חלקית מאד וערוכה מאד ועם תוספות,

פגשתי שוב את החלקים שקל ונוח לי יותר להתעלם מהם.

אני מדברת בעיקר על הצירוף של -

והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו (בלחן עליז ומרומם רוח)

עם

שפוך חמתך על הגויים אשר אשר לא ידעוך (מיד אחריו, כמובן)

אוף.

שוב התעוררו בי הכעס ותחושת חוסר האונים והתסכול על המסר שאנחנו טורחים "להגיד לבנינו" מדור לדור ולשלהב כל פעם מחדש, במיליון אופנים שונים.

התפיסה הקורבנית הזו של עצמנו - כמה שאנחנו נרדפים. כמה שאנחנו נבחרים ולכן ראויים ליותר מכל השאר, החרדה הקיומית שמוטבעת בקוד הגנטי שלנו כעם, שכתוצאה -

הופכת אותנו למקרבנים -

לכן נשפוך חמתנו ונראה לכולם. כי אם רגע נרפה מהכוחניות. מה יקרה חלילה? שוב נהיה רדופים.

אין דרך אמצע. אין התפתחות בהיסטוריה.

אם לרגע נרפה מתחושת הנבחרות ומהחרדה הקיומית הזו ישר ישמידו אותנו.

כן, אפשר לחלוטין להבין את התחושות. הן מוטבעות גם בי, אני לא חלק מ"סיפור אחר".

 באמת ההיסטוריה שלנו עקובה מדם. באמת במקומות רבים לא נתנו לנו זכות קיום,

ודוקא לכן הטרגדיה- שמתוך התחושה הקיומית הזו, כל כך קשה לנו לראות מי אנחנו עכשיו,

קשה לראות בעיניים פקוחות את הדיכוי שבו אנו נוהגים כלפי זולתנו.

אנחנו משמרים את מעגל האימה הזה.

(כן, גם החד-גדיא בביצוע של חווה אלברשטיין נוגע בזה. גם היא קישרה אותו לפסח, לא סתם).

זה נכון ברמת הלאום והעם וזה נכון ברמת המערכות המשפחתיות שאנחנו נושאים וזה נכון ברמות הכי פנימיות ואישיות.

מעגל הקורבן-מקרבן - יש בו כל כך הרבה כח, כל כך קשה להחלץ ממנו.

אני לא מנסה להשמע צדקנית.ויש בי רעד להביא נושא כל כך רגיש ועדין.

אין פה עמדה פוליטית, אני מרגישה שפוליטיקה כפשוטה מבלבלת אותי ואין לי בה שום הבנה. ברמות של התהליכים המדיניים וכו'. זו אמירה אישית ואנושית על הכאב שאני חשה מהמצב הזה.

אני מודעת לחלוטין לקלישאיות של האמירה הזו, אבל אנשים יקרים לי ונפלאים בעיניי, נמצאים תחת ה'כותרות' של -

מתנחלים, פלשתינאים, דוסים, נשים גרמניות שהאבות שלהם שרתו בצבא הנאצי וכן הלאה.

הייתי גם נוכחת ושותפה למקומות מפגש של אנשים ששייכים לקבוצות האלו. מקומות כאלו שמורידים בהם לרגע את חומות המגננה-מתקפה והיה חסד גדול במפגש של אדם לאדם. מקומות של ריקוד, תפילה, שירה משותפת

וגם מקום לסיפור של עדויות אישיות וחלקן קשות ביותר, ממקום של שיתוף ולא של קורבן-מקרבן.

היה שם המון חסד והמון כאב.

ולרוב הכאב הגדול ביותר היה בחזרה ל"חיים" אחרי ראיית האופציה השונה.

לתוך המציאות שכל כך מתקשה לתת מקום למפגש מסוג אחר.

(ומאידך, לא מזמן דברתי בטלפון עם בחורה צעירה, מתנחלת לשעבר שהיא ואחותה היו במפגשים באלו. הן מבית דתי. אבא שלהן היה לפי סיפוריהן, אסיר ציון ברוסיה ולאחר מכן אימת הפלשתינאים בחברון (שוב אותו מעגל...) והיא סיפרה לי איך לא מזמן היא ואחותה עברו ליד אחד המחסומים ב"גוש עציון" ואמרו זו לזו - "הילדים שלנו ישברו את המחסומים האלה". זה היה מעורר תקווה וחיוך).

אני גם מרגישה שאני יודעת פחות או יותר כלום בקשר לפחות או יותר כל דבר,

אבל מה שאני מרגישה שאני כן יודעת הוא שני דברים

שאלוהים לא שייך לאיש ושייך לכולם באותה מידה

ואותו דבר נכון גם לגבי האדמה

אני יודעת גם שבגלל שני אלו, נגרמו החורבנות  הגדולים ביותר שגרם אדם לאדם, לאורך כל כך הרבה דורות.

מוות והרס שלא נגמרים במקום בו הם מתרחשים כי תוצאותיהם, כאמור, נשאים בנו מדור לדור.

וזה ממשיך,

וקשה לצאת מתחושת התסכול, היאוש וחוסר האונים למקום של העשייה הקטנה שכן אפשר לעשות, ברמת האדם לאדם.

גם אני, קצת התרחקתי מהעשייה הזו שהייתי יותר מעורבת בה. זה מתיש ומכאיב ודורש משאבי נפש מתחדשים.

זהו. אין שורה תחתונה לסיפור הזה.

אולי אני אגיד לגבי עצמי שאני מאחלת לעצמי בפסח הזה, לצאת קצת מהמצרים של העיסוק בעצמי ובקרובים אליי, שקצת חזרתי אליהם בשנה האחרונה ולחזור לתת מעצמי גם במקומות האלו של המפגש והעשייה.

עשיית שלום שהיא גם ממקום של שלום ושל עבודה פנימית.

אני רוצה להביא קישורים לשתי עשיות שאני מכירה מקרוב וקשורה אליהן איכשהו, מאלו שמעוררות אופטימיות על האפשרויות שיש מלבד לשקוע בתסכול. יש עוד לא מעט אנשים שעושים דברים נפלאים, אני יודעת, אסור להסתכל רק על הצד המתסכל והמייאש של הסיפור, מזל שיש את אלו שיש להם כוח להמשיך ולעשות, עשייה מהלב-

הראשונה היא הפעילות של שביל זהב

והשניה, ברמה של מה שקורה בתוכנו, שלא פחות חשוב - נפגשים בשביל ישראל

עד כאן לעכשיו.