על הדרך –

המונה מסמן לי שהגעתי לפוסט המאה. לא התחלה, גם לא סוף. ככה,ממש בדרך.

לכבוד זה עברתי וסימנתי את הפוסטים בקטגוריות. בעיקר כדי שיהיו יותר זמינים לי.

(וסליחה על העדכונים שנשלחו בטעות, תוך כדי התהליך...)

היה מעניין. בעיקר לראות את הנושאים החוזרים. כמעט את כל הפוסטים יכולתי לשים בקטגוריות – 'דיאלוג' ו'נקודה בזמן' – אבל השתדלתי להתאפק.

גם ה'ילדות' וה'טבע' וה'משפחה' ו'בית' מופיעים הרבה.

וכמובן השיר והסיפור והמדרש...

אני רואה תמונה מסויימת של עצמי ושואלת את עצמי –

עד כמה התמונה הזו היא אני?

עם מי אני מדברת כשאני כותבת?

מה לא הבאתי הנה ולמה? ומה כן?

(אתם רוצים גם תשובות? הגזמתם! J)

בעיקר אני רואה את הדרך.

את הבלוג שמשקף את הדרך הפנימית והדרך בחיים

מפגשים עם אנשים (יותר במרומז) ועם עצמי.

ולכן היום - שני שירי דרך.

המשותף להם הוא ששניהם מדברים על הדרך ולא על המטרה שבסופה.

ככה אני.

תודה לכל האנשים היפים שמאפשרים לי לפגוש אותם בדרך.

השיר הראשון. אחד הקלאסיים והיפים שיש –

אִיתָקָה 

קונסטנטינוס קוואפיס (1863-1933)                                          תרגום: יורם ברונובסקי

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצָאֵם עַל דַּרְכְּךָ

כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.

כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס

בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ

אֶל נְמָלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.

בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן

תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,

פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,

וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים

כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.

עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם

לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה

כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שַׁמָּה.

אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ

מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.

שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן

עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.

אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עֹשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה

אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.

וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,

תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.

השני – שיר שמישהו שעבד איתי בצוות, כתב לי לפני שעברתי מהצפון ירושלימה.

קצת מביך לשים אותו פה כי הוא עליי בעצם. אבל כל הבלוג עליי בעצם. לא?

(הערה - למרות שהשיר נכתב אליי, אני לא לוקחת אחריות על הראייה שלו אותי - זה שלו).

התירוץ העיקרי הוא שכך אני גם משמרת אותו, גם כך הדף המקורי, היפה, עליו נכתב כבר אבד לי ונשאר רק הצילום.

כתב אותו עפר. והוא התבסס על פרק התהילים שבו מוזכר הביטוי "יונת אלם" .

זה הפרק - תהילים נ"ו -

א] לַמְנַצֵּחַ עַל-יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם בֶּאֱחֹז אֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת [ב] חָנֵּנִי אֱלֹהִים כִּי-שְׁאָפַנִי אֱנוֹשׁ כָּל-הַיּוֹם לֹחֵם יִלְחָצֵנִי [ג] שָׁאֲפוּ שׁוֹרְרַי כָּל-הַיּוֹם כִּי-רַבִּים לֹחֲמִים לִי מָרוֹם [ד] יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח [ה] בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דְּבָרוֹ בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה-יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי [ו] כָּל-הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ עָלַי כָּל-מַחְשְׁבֹתָם לָרָע [ז] יָגוּרוּ יִצְפּוֹנוּ הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי [ח] עַל-אָוֶן פַּלֶּט-לָמוֹ בְּאַף עַמִּים הוֹרֵד אֱלֹהִים [ט] נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ [י] אָז יָשׁוּבוּ אוֹיְבַי אָחוֹר בְּיוֹם אֶקְרָא זֶה-יָדַעְתִּי כִּי-אֱלֹהִים לִי [יא] בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר בַּיהוָה אֲהַלֵּל דָּבָר [יב] בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה-יַּעֲשֶׂה אָדָם לִי [יג] עָלַי אֱלֹהִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ [יד] כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱלֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים

והנה השיר  (ליונת, אב תשנ"ט, יולי 99)–

הוֹלֶכֶת בדַּרְכֵּךְ, דַּרְכֵּךְ שֶׁלָּךְ,

בֵּשְׁבִיל גּוּפֵךְ הַדַּק

הַמְּרֻתָּק לִיְפִי עוֹלָם הַזֶּה, עוֹלָם כָּזֶה, עוֹלָם

רֵחַיִם כַּעֲנָק עַל צַוָּארֶךָ

מִפָּז מִכֶּתֶם.

שׁוֹאֶלֶת בְּדַרְכֵּךְ שְּׁאֵלָתֵךְ שֶׁלָּךְ

הֵד גִּלְבֹּעַ רְחוֹקִים

מָה יַעֲשֶׂה בָּשָׁר לִי?

שְׁבִילֵי מִלִּים, שְׁבִילַי, קֶמַח כִּבּוּשָׁי

אָבָק זָהָב שֶׁלִּי

נוֹהֵר

לֹא אִירָא

בְּאוֹר הַחַיִּים

לֹא אִירָא

בְּאוֹר הַחַיִּים