סבתא -
שבת אחרונה בקיבוץ. שוב מכתבים, תמונות.
איך מפגש יכול להיות כל כך קרוב וגם כל כך רחוק?
ביום שישי הבא כבר בפראג.,
ביומיים של ליל הסדר - בכפר הולדתה ובעיר הסמוכה - שם הגימנסיה בה למדה ובית הקברות היהודי. (אני יודעת שהיא לא תחכה לי שם. גם לא אבא ואמא שלה - מקס ואסתר,
גם לא שתי אחיותיה הקטנות - אנדושקה (אנדה) וזוזנקה.
שנשארו מאחוריה כשעלתה לארץ.
גם לא החברה הכי טובה שלה - מרושקה ארוכת הצמות, סבתא קראה לה תמיד - אהובת נפשי.
(היא הייתה במחתרת הצ'כית, ונתפסה ע"י הגרמנים ועונתה למוות).
אני יודעת שהבית בו גדלה, נהרס ובאותו שטח יש בית מודרני, דו משפחתי.
ואני יודעת שמה שאני ארצה להרגיש שם הוא את האדמה שעליה היא התהלכה. את הנוף שהיא ראתה מהחלון כשהייתה יושבת וקוראת שם. אני רוצה לשמוע את התנגנות השפה שם, לגעת בעצים, לראות היכן היה הגן. אני יודעת שכך ארגיש גם אותה. שהיא גם תרגיש אותי.
(אולי יותר מאוחר אדפיס גם כמה דברים מאלו שהיא סיפרה לי לעבודת השורשים בכיתה ז').
מכתבים -
בדיוק כרגע דפק על הדלת בעל הבית ונתן לי כמה מכתבים שהגיעו אליי. רובם ככולם - חשבונות, עדכונים, משכורות.
הבוקר שכבתי במיטה ובמחשבות הבוקר עלו בי המכתבים. כמה זה שונה אלו עם המעטפה, והבול. וכתב היד שמשתנה בהתאם למצב הרוח ולעייפות. איך שונה לדפדף בהם מאשר לדפדף בזכרון של המחשב.
עלה בי געגוע להתרגשות שבקבלת מכתב אישי. להתרגשות שבשליחתו.
(הייתה את סבתא וקצת גם הסבתא השנייה, היו "חברים לעט" מ'פשוש' ואז מ'מעריב לנוער', הייתה את החברה הטובה מהקיבוץ השכן שבחופש הגדול היינו מתכתבות, היה המשורר שהתכתבתי איתו על שירים וכתיבה, היו אח"כ הקשרים שבהם כתבתי כשלא הצלחתי להגיד...וכמובן אבא, בכל מיני הזדמנויות, הרבה פעמים עם הפתעות נוספות. אבא שעדיין שולח ומקבל מכתבים. )
עלתה בי מחשבה שאולי השנה אני אבקש מהחברים שלי לשלוח לי מכתב ליומולדת. לא בהכרח ברכה. לא בהכרח בתאריך הנכון. ההיפך - שיפתיע :-). (כשמזמינים זה גם מפתיע?).
אחר כך כשהסתובבתי בשוק והמחשבות המשיכות להסתובב איתי - דמיינתי לי בלוג שבו כותבים במחשב ואת התגוביות מקבלים במכתב או בגלויה.
והחלטתי שאשלח כמה גלויות מפראג. (מישהו מזמין?).
מכתב של סבתא -
הקטע שהכי נשאר לי בראש מאתמול. מתוך מכתב לאמא שלי כשהיא הייתה בגיל ההתבגרות (כנראה בגיל ההתבגרות)- (ציטוט לא מדויק, מהזכרון) -
"אני מבינה מה את אומרת עליי כאמא. זה נכון ויש לזה שתי סיבות.
הראשונה היא שהייתי אמא לבד* והשניה היא שאני מי שאני.
את הראשונה את מבינה. את השניה אני לא יכולה להסביר לך כרגע".
(סבא שלי נפטר כשסבתא שלי הייתה עם שני ילדים בני 4 ו-3 ובחודש שמיני עם אמא שלי. היא הייתה בת 28 בערך).
סבא שלי (זורע בעמק) -
האהבות של סבתא-
היה סבא. עד מותה הוא נשאר אהבתה הגדולה. הוא היה גרוש עם שני בנים גדולים. מבוגר ממנה בקרוב לעשרים שנה. אומן, גנן, פילוסוף. (איך כתבתי עליו פה פעם? מאהב לאדמה ולרוח. כן. כך הוא היה. וגם מחפש גדול).
סבתא וסבא
אחריו היה האיש שאני התוודעתי אליו דרך ספר השירים ששלח אלינו כשהייתי בת 18 בערך. היו שם כמה שירי אהבה לסבתא. השנה יצרתי איתו קשר במייל. הסקרנות שלי לדעת עוד ועוד עליה...
כשהוא הכיר אותה, היא הייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים. הוא נער והיא אלמנה עם 3 פעוטות. והם היו בקשר כעשר שנים. (הוא נע ונד בארץ, עבד ולמד והיא בקיבוץ עם הילדים). עד שהיא נפרדה ממנו.
היה לי קשה כי הוא עדיין מאוהב בה כל כך. 50 שנה אחרי. בשנה שעברה למשל, הוא ביקר עם ילדיו ובת-זוגו בכפר הולדתה של סבתא. ועד היום הוא עדיין כותב לה מכתבי אהבה.
לא ידעתי איך להכיל את זה. אז לא המשכתי להיות איתו בקשר. אבל לפחות קיבלתי ממנו כמה מכתבים עם סיפורים עליה וכמה תמונות.
זה צילום שהוא שלח לי של גב תמונה שהיא נתנה לה ועל גבה היא כתבה ציטוט מניטשה - "רק מי שמשתנה נשאר לי קרוב". 
מה שאני יודעת על מה שהיה לאחר מכן, הוא לאחר ששני הילדים התבגרו. שני גברים שרצו בה מאד. היא בחרה בזה שנזקק לה יותר ואיתו חיה ב-25 שנה האחרונות לחייה. זו הייתה בחירה. מאהבת אדם. לא מאהבת של אישה לאיש.
הייתי רוצה לדבר איתה על אהבה. על המקומות בהם לא מתפשרים ועל אלו שכן.
בכלל לא -
בכלל לא התכוונתי לכתוב פה רק על סבתא. ועל הנסיעה בהקשר שלה.
רציתי לספר איך ככל שהיא מתקרבת, הנסיעה, מתעורר בי חיידק הנדודים והפנטזיה,
להיות שוב בעיר זרה וחדשה. להתבונן ולהקשיב ולדמיין מציאויות אלטרנטיביות.
מזמן לא הייתי לבד בעיר זרה עם שפה זרה, בלי כל הסרחים העודפים שאני אוחזת בהם פה של האני שלי.
החלטתי כבר להשאר שם עוד יומיים שלושה לבדי עם עצמי.
מגיעה לי פגישה אישית שכזאת. אני זקוקה לה. דוקא עכשיו.
(לא, אם אצליח להיות עם עצמי, אין סיבה שארגיש בודדה).
עוד אין לי מקום בטיסה יותר מאוחרת. אבל אני בטוחה שיסתדר ואני כבר מתרגשת.
מזמן לא-
יש עוד דברים שמזמן לא. בעיקר מזמן לא התאהבתי.
לא רק באדם. בגבר. בכלל התאהבות - להרגיש שכל כולי נוכחת ונסחפת.
והאביב הזה -
את זה אני כבר יודעת. אבל לא יודעת בדיוק איך להתכונן לזה. האביב שמעיר איתו את המחשבות על שינוי,
את כל האפשרויות שפתוחות בפניי ושואלות אותי -
"נו, אז מה את רוצה? מה את באמת רוצה? ומה את מוכנה לעשות בשביל זה? ומתי? מתי אם לא עכשיו?"
פיקניק אביב -
פכפוך מים. דשא עשב ירקרק. הר מיוער מעבר לשדה. נחל. עוד הרבה גוונים של ירוק. גם ורוד וצהוב. טיפה אדום.
יין. גבינות. אהבות מוצדקות. צחוק אביבי. כאן ועכשיו ותו לא. והכל.
והשוק-
כל כולו מריח משום ירוק.
(ואני אקלף תרמילי אפונה ירוקה שהבאתי משם, אוסיף לה מהשום ואבשל עם מעט מים ותבלינים
ואוכל אותה עם אורז לבן- אוכל שמח של אביב).
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
