עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

קיבלתי המלצה מיוחדת לקרוא את הספר הזה לפני הנסיעה שלי. המלצה ממישהי שאני מאד מעריכה את דעתה. אוסטרליץ – של וו.ג. זבאלד.

אולי לפני שאומר כמה דברים שעלו בי עם הספר, אני אביא שני קטעים ממנו, ככה כמו שהם -

"אני זוכר למשל, אמר אוסטרליץ, שפעם אחת, כשדיברנו על ימי בית הספר שלנו בסטאוור גרינג', תיאר לי ג'ראלד בפרטי פרטים איך אחרי שעברתי לאוקספורד העביר חלק גדול משעות הלימודים האינסופיות בעריכת מפתח אורניתולוגי שהעופות מסווגים בו בראש ובראשונה לפי כישורי התעופה שלהם, ואחת היא אילו שינויים הכניס במפתח הזה, אמר ג'ראלד, אמר אוסטרליץ, היונים היו תמיד המדרגה העליונה, לא רק בגלל המהירות שהן גומאות בה את המרחקים הארוכים ביותר, אלא גם בגלל אמנות הניווט שלהן, שמבדילה אותן מכל שאר היצורים החיים. הרי אפשר לשלח יונה לחופשי מסיפונה של אונייה בעיצומה של סערת שלגים מעל הים הצפוני, וכל עוד יהיו לה די כוחות חזקה עליה שתמצא את דרכה הביתה. עד היום אין איש יודע איך החיות האלה, שנשלחות למסען בתוך ריק מאיים כזה ואין ספק שליבן, האומר להן אילו מרחקים עצומים יהיה עליהן לעבור, כמעט מתפקע מרוב פחד, איך הן מנווטות היישר אל המקום שממנו באו. על כל פנים ההסברים המדעיים המוכרים לו, כך אמר ג'ראלד, שלפיהם היונים מכוונות את עצמן בעזרת הכוכבים, זרמי האוויר או שדות מגנטיים, מופרכים כמעט כמו התיאוריות השונות שהמציא לו הוא עצמו כשהיה נער בן שתים-עשרה, מתוך תקווה שאחרי שיפתור את הבעיה הזו יהיה בידו לכוון את היונים שלו לעוף גם בכיוון ההפוך מברמות' אל מקום גלותו באוזווסטרי, למשל, ושוב ושוב היה מתאר לו בדמיונו איך יראה אותן פתאום דואות ויורדות אליו ממרומים, כשאור השמש המסונן זורח בנוצות כנפיהן הפרושות בלי נוע, ונוחתות, בגרונן המיה חרישית, על אדן החלון שלעתים קרובות היה עומד לידו שעות ארוכות, אמר."

(97-98)

"וכך, אמר אוסטרליץ, עוד לא הספקתי כמעט להיות בפראג וכבר שבתי ומצאתי את נופי ילדותי המוקדמת, שככל שיכולתי לזכור נמחו מזיכרוני לחלוטין. כבר בזמן שהתהלכתי במבוך הסמטאות, בבתים ובחצרות שבין סמטת ולאשסקה למסטת נרודובה, ובאופן מוחלט בזמן שעליתי צעד אחר צעד במעלה ההר וחשתי תחת כפות רגלי את אבני המרצפת הלא-ישרות של סמטת שפורקובה, הרגשתי כאילו כבר הלכתי פעם בדרכים האלה, כאילו הזכרון נפתח לפני, ולא מכוח מאמץ מחשבתי אלא משום שהחושים שלי, שהיו רדומים זמן רב כל כך, שבים ומתעוררים עכשיו לחיים. אמנם לא יכולתי לזהות שום דבר בוודאות, ובכל זאת נאלצתי לעמוד תחתי מפעם לפעם, מפני שמבטי נמשך אל סורג של חלון מחושל בטוב טעם, אל ידית ברזל המחוברת לחבל משיכה של פעמון דלת, או נלכד בענפיה של שקדיה קטנה שצמחה מעל לחומת גינה. פעם אחת עמדתי שעה ארוכה בכניסה לדרך הגישה אל אחד הבתים, אמר אוסטרליץ, והבטתי למעלה אל תבליט שנחקק בטיח החלק מעל לאבן הראשה של קשת השער, גודלו לא יותר משלושים סנטימטרים בערך, ונראה בו, על רקע שמים מכוכבים בצבע ירוק-ים, כלב כחול ובלועו ענף של עץ, ואת הענף הזה, כך אמר לי לבי והתחלחלתי אז מכף רגל ועד ראש, הביא הנה הכלב מעברי."

(126-127)

זה ספר שמדבר על מסע היזכרות של אדם שנשלח כילד בן 5 ממשפחתו היהודיה בפראג לגדול באנגליה. לא סופר לו על עברו והוא לא זוכר אותו, עד שביקור בתחנת רכבת לונדונית מתחיל לעורר את הזכרונות והוא יוצא למסע פנימי וחיצוני אליהם ואל עצמו.

זה סיפור שמסופר דרך אדם אחר,  כביכול בן דמותו של הסופר, אבל לא מסופר עליו כמעט כלום, שפוגש את אוסטרליץ לאורך 30 שנה ומביא את הסיפור שלו.

זה סיפור מאד לא סיפורי. מאד לא מתגלגל בקלות על עולם הראש או בלוטות הרגש. כל הזמן יש חסימות ומעקפים, כמו תחנות רכבת עם הרבה פיצולים ומעקפים. הדברים מסופרים סיפור על סיפור על סיפור. אדם על אדם על אדם. הרבה התייחסויות לבוטניקה, לארכיטקטורה, לזמן, לערים בעולם והכל בעצם מדבר על אותו דבר – על האדם והמסע שלו לגילוי עצמו, לגילוי ילדותו, לגילוי הוריו.

דרור בורשטיין אמר את זה יפה – "לכל אדם יש מקום או מקומות בעולם, והוא נמצא בתוכם בזמנים של חייו. "אוסטרליץ" הוא סיפור על אדם שזמנו ומקומו השתבשו בילדותו המוקדמת בגלל מלחמה. המלחמה (ולא רק מלחמת העולם השנייה, שבה מדובר ברומן) היא נוראה ולו מן הסיבה שהיא משבשת והורסת את המקום ואת הזמן, ובכך משבשת את החיים. הסיפור הזה הוא על "ההתרסקות הקטלנית של יצור אחד ויחיד שנקלע מחוץ למסלולו הטבעי" (עמ' 232). במקור נאמר משפט זה בספר על ציפורים המתרסקות אל חלונות הספרייה הלאומית החדשה בפאריס. אבל לכל אורך הסיפור נוצרת הקבלה בין דמותו של אוסטרליץ לציפורים ולחרקים מעופפים אחרים (פרפרים, עש, יונים; יש בספר תוכי ששמו כשמו של אוסטרליץ".

ומה שאני חשבתי עליו, הוא שזה לא רק סיפור של מלחמה. ושל התרסקויות, אלא על הנסיון לפענח את עברנו מתוך התקוה שדרך עברנו נגלה משהו על עצמנו. נמצא תשובות לשאלות שאנחנו אפילו לא יודעים לנסח אבל יודעים לחוש אותן מתדפקות בנו.

גם הסיפור "היכן אותה דרך" של בנימין תמוז שהבאתי פה פעם, מדבר מהבחינה הזו על אותו דבר בדיוק.

גם המסע שלי, לפגוש דרך מקום, עוד משהו מסבתא, עוד כמה סריגים בשורשים שלי – שורשי העומק ושורשי הרוח, קשור כנראה לאותו מקום.

אם זה מעניין אתכם, אולי תרצו גם אתם לקרוא בספר.

פרק מהספר