עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

אנחנו מגיעים לפראג, יש לנו יום שלם לפני שהדוד והבןדוד יגיעו. זוסקה אוספת אותנו משדה התעופה.

[זוסקה היא המלאך המסייע שלנו בנסיעה הזו. בחורה צ'כית, צעירה ממני, שעושה דוקטורט במדעי היהדות, למדה בישראל, דוברת עברית טובה ואנגלית שוטפת, היא עובדת בקהילה היהודית בפראג ומדריכת תיירים ויש לה אפילו חבר ישראלי. ההורים שלי פגשו אותה בסתיו, בכנס שנערך בפראג, הם אימצו אותה והיא בתמורה אימצה אותם. מאז היא כבר ביקרה את ההורים שלי בקיבוץ, קראה את היומן של סבתא שלי, התרגשה עד דמעות והבטיחה לתרגם אותה כשיתפנה לה קצת זמן והיא ארגנה לנו את כל הדברים הטכנים לנסיעה, פגשה אותנו כמעט כל יום ובעיקר נסעה איתנו לכפר, תרגמה לנו ותווכה שם].

בכל אופן זוסקה ארגנה לנו מעין מלון ששייך לאוניברסיטה, זה יותר סוג של מעונות. בניין ישן. לא משופץ, כולו נשאר כפי שהיה בתקופת הקומוניזם (ועל המלון והקומוניזם, יסופר בנפרד). אבל מה? זול מאד וממוקם במיקום נפלא, ממש שלוש דקות מהעיר העתיקה, אבל ברחוב צדדי ושקט, שיש בו גם חנות וקפה-מסעדה אורגנית שאני התבייתתי עליה מההתחלה.

יש לנו שלושה ימים להעביר בפראג ואנחנו מתחילים בשיטוטים. יש אזורים מלאי תיירים שקצת מרתיעים. הרבה מראות יפים שקשה לספוג ממבט ראשון. המון ביצים מצוירות לקראת חג הפסחא המתקרב. נוחתים לאט לאט. לומדים גם להסתדר ביחד בהרכב הנוכחי – אני, ממינקה וג'נגו, סוג אחר של ביחד מזה שאנו רגילים לו. הרבה יותר אינטנסיבי.

מניסיוני, גם בטיולים בטבע, רק לאחר שלושה ימים במקום חדש מתחילים באמת להרגיש בבית, להטמע, לנשום אחרת, את הנשימה של אותו מקום.

קצת מהימים הראשונים בפראג (בתמונות שאמא שלי צילמה הייתם רואים גם הרבה עצים מלבלבים ופורחים)

בצהרי היום השני מגיעים הדוד והבןדוד, הם שכרו אותו לכל השבוע.

רק בערב אנחנו פוגשים אותם. כולנו מצטופפים בחדר הקטן שבו ישנות ממינקה ואני. אחרי שזוסקה שבאה לפגוש אותם, הולכת לביתה, אנחנו נשארים, ושוב יוצאות באופן ספונטני התמונות והמכתבים עוברים מיד ליד ומתחילים להשמע הסיפורים. על סבתא וגם על סבא.

החדר במלון

הם שומעים דברים שהם לא ידעו, הבןדוד שבקושי זוכר את סבתא ולא ידע כמעט כלום על המשפחה ואפילו הדוד, בנה הבכור. ואנחנו שומעים גם מהדוד סיפורים, בעיקר על סבא. למשל –

שסבא נשלח ע"י הקיבוץ לאחר מלחמה"ע ה2 לגרמניה לנסות לאתר ולחלץ בני משפחה של אנשים מהקיבוץ. לקחו כמה חודשים עש שחזר עם כמה אנשים, הרי הכל היה שם כאוס וסדום. בשלב מסויים כבר חשבו בקיבוץ שהוא ברח עם הכסף שניתן לו ולא ישוב.

וגם אני שואלת על בית הבוץ שהבנתי שסבא בנה פעם בקיבוץ והדוד מספר

שהייתה מצוקת דיור והוא בנה מחבילות קש ובוץ וטיוח מבפנים שדירת שני חדרים שגרו בה במשך שנים זוג מהקיבוץ, חברים טובים של המשפחה, אפילו הדוד גר בו ואחר-כך הוא היה חדר המוזיקה של הקיבוץ. וגם על הגן היפהפה עם בריכת המים והמפל ודגי הזהב שהוא עיצב ובנה לזיכרה של אשה אהובה מהקיבוץ שנפטרה מסרטן בגיל צעיר.

וממינקה והדוד נזכרים גם בדברים שנותרו ממנו בבית. (כשהוא נפטא, הדוד היה בן פחות מארבע, האחות בת 3 בערך וסבתא בחודש שמיני של ההריון עם אמא שלי).

וכל מיני שאלות של ילדים להורים, שאלות של ניסיון להבין חיים במציאות כל כך שונה מזו שגדלנו בה אנחנו.

למשל הבןדוד מנסה להבין איך הדוד תקשר עם סבא, שדיבר רק גרמנית ולא ממש הצליח לדבר עברית. ומה הוא זוכר ממנו, והדוד זוכר רק זכרון חושי שלו על כתפי אביו.

ואיזה איש הוא היה  - גאון ומחוזר על-ידי נשים ולא מובן ומוכשר כל כך.

ילדים שגדלו עם הורים, מנסים להבין איך זה לגדול בלי אב ובלי סבים וסבתות ודודים ודודות, בלינה משותפת עם אמא שעובדת כל כך קשה כדי "להצדיק את קיומה בקיבוץ" על אף אלמנותה, שגם בשעתיים שהם נפגשים אחה"צ, היא פעמים רבות עייפה מכדי להיות עם הילדים. אבל בלילה היא זו שנשארת אחרי שכל ההורים האחרים כבר הלכו מבית-הילדים ושרה שירי ערש מוראבים. (הרבה דברים הדהדו לי כשראיתי את "אדמה משוגעת" ממה שאני יודעת על ילדותה של אימי).

סבא וסבתא

הבןדוד ההייטקיסט, הביא מצידו מה שהוא יכל, הוא חיפש חומר באינטרנט על הכפר והעיירה הסמוכה ומסתבר שיש לכפר אתר עם תמונות, ושיש שם 1100 תושבים, משהו כמו קיבוץ גדול, ועל הכרמים ושבילי האופניים והפולקלור.

וכמובן שגם הם קוראים את קטעי המכתבים. וגם הם לא יכולים לומר עליהם הרבה, רק קצת לצטט ולצחוק מהקטעים עם ההומור והתקווה. ולשתוק מול הקטעים הקשים. אפילו על הולדתו של הדוד היא מספיקה לספר לאלו שנותרו בכפר, ולאחר מכן, גם כשהאמא והאחיות בטרזין, יש עדיין אפשרות להתכתב זמן מה.

יותר ממה שנאמר, לא נאמר, אבל זה ערב מאד משמעותי.

פתיחה לא מתוכננת למטרה האמיתית של המסע.

בניית המצע המשותף שממנו אנו יוצאים לדרך.

יש עוד יום אחד לפני הנסיעה לכפר. בלילה שלאחר השיחה הזו, לא ישנתי טוב.

כאב ההחמצה והאובדן אוחז בי.

אני תוהה האם בחייה סבתא הראתה למישהו את המכתבים האלו, האם היה לה מישהו בעולם אותו יכלה לשתף באמת, לעומק.

ראיתי אותנו, נאחזם בקצוות החוטים שנותרו, מנסים לתרום כל אחד את קצה החוט שבידו ומנסים ליצור ביחד אריג, לראות את מרקמו ואת התמונה שמצטיירת עליו.

דרך מה שנותר – בתמונות, במכתבים, במסמכים, בזכרונות, בעובדות

ומצד שני, מה שגם עלה לא מעט באותו ערב, דרך מה שנותר דרך מי שאנחנו, תכונות האופי, הכישורים, תווי הפנים. מה שאנו נושאים גם בלי ידיעה מודעת ולפעמים קצת כן.

אבל כל מה שיש לנו הוא כל כך מעט. נוצרים קטעי אריג, אבל במרכזו אני חווה מרכז שחור של אובדן. אני חווה אותו כמין כדור מתכת שחורה, חלקה, לא נתפסת, כבדה.

ועוד במחשבות הלפנות בוקר שעולות בי אני חווה מאד חזק את האהבה העזה שהייתה שם בין סבתא ומשפחתה, סבתא וחברת הנפש שלה – מרושקה, סבתא וסבא – אהובה שלא אהבה יותר אף אחד כמוהו. ופתאום מהדהדות בי האגדות והמיתוסים על האנשים שיורדים אל השאול לנסות להחזיר את נשמותיהם של אהוביהם.

פתאום אני מבינה אותם ממקום אחר לגמרי בתוכי. אהבות שנקטעות בשל המוות טרם זמנן. הקריעה.

זעקת חוסר האונים הפנימית.

אני רואה את סבתא עושה מסע כזה לו רק הייתה יכולה. ואם לא היו לה שלושה ילדים קטנים, שהיה עליה לחיות עבורם, לא ברור עבור מה היה לה לחיות לאחר כל כך הרבה אובדן.

ואני רואה אותנו עושים בנסיעה הזו גירסה מאד מעובדת וסובלימטיבית של המסע הזה, חוזרים למקום בו התרחש האובדן כדי לנסות לגעת, להביא משהו מאיתנו ולקחת משהו משם.

סבתא תינוקת, מבט אל העולם שמחכה לה פתוח

עוד יום של פראג. בלילה אני הולכת עם ג'נגו והבןדוד לפאב צ'כי, לשתות בירה ולשמוע ג'ז. אנחנו מאד מאוכזבים. הגענו לסוג של מלכודת תיירים ובכל זאת נחמד הבילוי המשותף.

מחר בבוקר נוסעים לכפר.

(בימים הקרובים אביא את המשך המסע [אני מקווה], לאחר שאכתוב אותו. אני לא חוסמת לתגובות, אבל אפשר לחכות עד שאסיים את סיפור המסע]