עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

חִפּוּשׁׂ שֹׁרָשִׁים בְּבֵית הַקְּבָרוֹת בְּוַרְשָׁא

כָּאן הַשֹּׁרָשִׁים מְחַפְּשִׂים. הֵם מַבְקִיעִים

אֶת הָאֲדָמָה וְהוֹפְכִים מַצֵּבוֹת

וְלוֹפְתִים אֵת שִׁבְרֵיהֶן לְחַפֵּשׂ

אֶת הַשֵּׁמוֹת וְהַתַּאֲרִיכִים, לְחַפֵּשׂ

אֶת מָה שֶׁהָיָה וְלֹא יִהְיֶה שׁוּב.

הַשֹּׁרָשִׁים מְחַפְּשִׂים אֶת הָעֵצִים שֶׁנִּשְׂרְפוּ.

(עמיחי פתוח-סגור – פתוח)

ראשי פרקים

פרק ראשון

ומה מצאתי שם?

מה ידעתי ומה לא ידעתי?

מקומות החיבור וקרע הנתק.

הנופים – גבעות, יערות, שדות.

עצים זרים אבל מהדהדים מוכר.

עצים בשלכת בתחילת הלבלוב – חלקם מלבלבים פרחים בלבן וורוד, חלקם עלים ירוקים ורכים.

פה ושם כתמים צהובים עזים של שיחים פורחים. אנו לא מזהים אותם בשמם.

נוסעים בפז'ו הקטנה של זוסקה - ממינקה, ג'נגו ואני. היא נוהגת בצורה חדה וחסרת בטחון, את הפנס האחורי שברה עוד ברוורס הראשון ברחוב שלה בפראג. אמא מבוהלת. אבל לזוסקה חשוב להיות בשליטה. היא לא רוצה שג'נגו ינהג.

באוטו השכור – הדוד והבן דוד.

נוסעים בהיי ווי הצ'כי בדרך אל הכפר. עוברים בדרך יערות רבים. נופים יפים.

תחנה ראשונה – סטרז'ניצה. העיר הקטנה הסמוכה לכפר של סבתא (כמו עפולה ביחס לקבוץ שלי), החל מגיל 14, היא הייתה נוסעת הנה כל יום על האופניים לגימנסיה.

הגימנסיה עדיין עומדת פה, יציבה ומרשימה (נבקר בה מחר). ממש סמוך אליה, המלון היחיד שפועל פה ובו אנו מתאכסנים.

זה אזור שמנסים להפוך למוקד תיירותי – להציע מפגש עם הפולקלור המוראבי, טיולי אופניים בנופים היפים, פסטיבלים שונים סביב היין שמייצרים פה מהכרמים הרבים שבאזור.

לא נראה שיש לכך הענות רבה.

העיר קטנה ושקטה.

בארץ ערב פסח עכשיו. אני יכולה לראות את הרחובות השקטים והמרוקנים ואת הכבישים העמוסים במכוניות עם אנשים בדרך אל...גם חגיגיים וגם חסרי סבלנות ומתוחים בו בזמן.

בבתים המארחים עושים הכנות אחרונות, עורכים את השולחן, מסדרים עליו את הפרחים, לובשים בגד חדש ונקי ולבן.

וכאילו גם פה מרגישים שערב חג, הרחובות כמעט ריקים והולכים ומתרוקנים יותר.

יפה פה, קצת כמו עיר צעצוע. הרחובות בנויים משורות של בתים צמודות זו לזו, חלקם צבועות בצבעים שונים. מדי פעם בית מעוטר בעיטורים המוראבים המסורתיים. כשמתקרבים רואים שיש כאלו ששמים בחלון אגרטל עם פרחים.

אחרי ההתארגנות במלון, אנחנו הולכים קודם כל ל"רחוב היהודי".

רחוב יהודי בלי יהודים.

אם כי אמרו לנו שיש עדיין יהודיה אחת זקנה שחיה פה.

לפני המלחמה היו פה, בסטרז'ניצה כ-500 משפחות של יהודים, אחריה חזרו שרידים של 5 מהן.

בתוך רחוב היהודים אנו פונים ימינה בדרך צרה. אמא כבר הייתה פה לפני 5 שנים עם אבא וסיון והיא זוכרת את הדרך. אני מגיעים לבניין גדול ועליו כתובת בעברים – בית הכנסת. לידו השער לבית-הקברות היהודי ועוד בניין – בניין ה"חברא-קדישא". ליד שני אלו בית לבנים אדומות ישן. שם גר ד"ר פייר.

אדם מבוגר (כבן- 60), חי לבדו עם חתולתו האפורה,

הוא ארכאולוג ואתנולוג ומקדיש את חייו לחקר ההיסטוריה המקומית בכלל והיהודית בפרט. הוא גר שם בין מבני הקהילה היהודים הזנוחים (מול בית הכנסת נמצאים גם המבנים ששימשו כבית הרב וביה"ס היהודי), מתחת לביתו הוא חפר וגילה את המקווה המקומי שעדיין יש בו מים שמגיעים אליו באופן תת-קרקעי מהנהר. נאמר לנו שזה מקווה שהוא אחד היפים והשמורים שנמצאו בצ'כיה.

כמה גברים ונשים יהודים טבלו בו לאורך דורות. כמה שמחות ודמעות נספגו לתוך מימיו?

בכל אופן, אני מקדימה את המאוחר. המקום הראשון שד"ר פייר פותח לנו את השער אליו הוא בית הקברות היהודי. ממש קרוב לשער, גבוהים ושלמים עומדים קבריהם של סבא וסבתא של סבתא, ההורים של אביה – עמנואל לבית פלזנברג. יוהנה לבית טלר.

אנחנו מנסים לעכל את המראות. מתרגשים ותרים עם העיניים את המקום המת-חי הזה. ובינתיים ד"ר פייר מספר וזוסקה מתרגמת לנו. משפחת טלר הייתה ותיקה ואמידה בסטרז'ניצה. כפי שמעיד עליה שמה, הם עסקו בכספים ומסחר מכיוון שעל יהודים הוטל איסור לעסוק ברוב התחומים האחרים. (נראה שהכשרון הזה עבר במלואו לפלג השני של המשפחה שנמצא איתנו פה...). עמנואל הוא מקניז'דוב, מעניין כיצד הוא הגיע לשם, להיות המשפחה היהודית היחידה בכפר. נולדו להם 11 בנים ובנות, ביניהם אבא של סבתא – מקס שנשא את אסתר שהגיעה ממוצא גרמני (ואני קרויה בשמי השני - על שמה). נולדו להם 3 בנות –  לידושקה, אנדולקה  ואחותן הצעירה - זוזנקה. (מקסים איך הצ'כים מצמידים באופן אוטומטי כנויי חיבה לכל שם, לרוב כאלו שמסתיימים בסיומת – קה. שמות החיבה גם משתנים עם ההתבגרות באופן קבוע. נניח – זוזנקה, שהיא זוזן (סוזן) במקור, הייתה הופכת לזוסקה, אנדה היא במקור אנה. וסבתא לידה היא במקור לודמילה ואז לידושקה ולבסוף לידה).

ומהסיפור המתמשך שצמח מתוך האבנים, אני חוזרת לבית הקברות. הקברים הראשונים שנמצאו בו הם מ- 1868. התיעוד הראשון של יהודים במקום הוא מהמאה ה-15. ואכן יש בו מצבות כמעט חלודות ודקיקות מיושן. אחרות שנבנו עליהן מצבות מחודשות על האבן הישנה, כנראה ע"י קרובים שניצלו. החלקה בקצהו היא של ילדים שמתו. בחלקה אחרת, דוקא זו שמיועדת לרבנים וראשי הקהילה, כמעט כל הקברים מכוסים לחלוטין בקיסוס.

ויש סיפורים שלמים בכתובות שעל הקברים, את אלו שעל הקברים של עמנואל ויוהנה ז"ל, אתמלל ביום למחרת.

המקום נושם את השנים ואת האנשים שטמונים בו. אשריהם שיש להם מקום לנוח בו, שלחלק מצאצאיהם לא היה.

אנחנו לא עושים אזכרה, לא רוצים לעכב את ד"ר פייר ומחליטים לערוך אותה למחרת, לאחר הביקור בכפר. הוא לא יהיה פה למחרת, אבל ישאיר לנו את השער פתוח.

התחושה היא שדברים מתחילים להתחבר. יש חיבור בין מי שאנחנו ומה שנמצא פה. יש חיבור.

 אנחנו ממשיכים עם פייר לבית-הכנסת שמפתיע אותי ביופיו, אחד מבתי הכנסת היפים שראיתי. הוא נמצא בשיפוצים בכסף שניתן ע"י קהילת ברנו – העיר הגדולה הקרובה.

אחרי בית הכנסת אנחנו הולכים למקווה, רק אני נכנסת אליו וטובלת את רגליי במימיו הקרים.

כשאנו נותנים לד"ר פייר לאחר הביקור מספר מתנות שהבאנו לו, אמא מנסה להראות לו את החוברת שיש בידה מסבתא שנעשתה לזכרה של מרושקה, חברת הנפש של סבתא שהייתה במחתרת הנאצית ועונתה ונרצחה על-ידם תוך כדי חקירה (מין סיפור חנה סנשי כזה). אנו רואים שהוא קצת מסתייג ורק לאחר מכן, כשאנו שואלים את זוסקה, היא מסבירה לנו שהוא אמר שהיא הייתה קומוניסטית ועשתה לכן דברים שליליים. קצת קשה לנו לשמוע על זה, סבתא תמיד קראה לה "אהובת נפשי". אבל גם בבית העירייה שאנו מבקרם בו לאחר מכן, לראות את האיורים המקומיים, האשה העובדת שם אומרת לזוסקה דבר דומה. נראה שזה נושא רגיש ביותר פה, הקומוניזם. ולנו קשה להבין את ההתנגדות לבחורה הזו שהייתה בסה"כ בחורה צעירה, בת 21 בערך, כשנרצחה.

(מרושקה מימין, סבתא משמאל)