עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

כבר ספרתי פה פעם על המנהג של ממינקה ושלי, בשבתות בהם אני בקיבוץ, לקום בבוקר מוקדם להליכה טיולית. לרוב אנחנו הולכות באדמה ובנופים אותם אנו מכירות היטב. בבוקר הזה בסטרז'ניצה, שתינו התעוררנו, הצצנו על זוסקה הישנה במיטה לידינו והיה ברור לנו שאנחנו הולכות לטיול קטן במקום החדש-ישן הזה. היכן שסבתא-אמא האהובה שלנו הכירה כמו שאנחנו את העמק.

התארגנו במהירות ויצאנו. שוב פגשנו את הבתים האסתטים שקשה להציץ בחצרות שמאחריהם כי הם צמודים זה לזה, כאילו רחוב הוא בית אחד מתמשך בשינויי גובה וצבע ודלתות כניסה רבות. הצצנו לגינות, לחלונות, לכנסייה והתקדמנו ככה "דרך הלב" לאן שהוא הוביל.

הלב הוא מוביל ראוי ולכן הצלחנו לבסוף למצוא פתח באחת מהשורות האלו שהוביל אותנו לפתע למקום אחר – לנהר. האם ידעתי שהוא שם? לא יודעת. לא זוכרת.

הצצתי אחר-כך בספר הגלויות הישנות שנתן להורים ד"ר פייר בבקורם הקודם, והנהר מככב באותן גלויות, נראה שהוא היה או עודנו גאוותה של העיר. בכל אופן מבחינתנו הגענו למקום שקט וקסום.

מעברו הרחוק מאיתנו שורת עצים שאני לא יכולה לנקוב בשמם.

בצידנו שלנו, עשב ירקרק שעובר בו שביל דק. מספיק בדיוק למעבר של אדם. שביל כזה שנוצר דרך אינסוף אנשים שהלכו בו ולא באופן מלאכותי.

ולצד העשב גדר פשוטה שמפרידה בין הנהר לחצרותיהם האחוריות של האנשים. דרכה יכולנו לראות שלמרות שזו עיירה, מאחורי כל בית יש שטח חקלאי קטן עם גינות גדולות ומחסנים. משובב את הנפש.

וממינקה אמרה שהיא בטוחה שפעם גם הגדר הזו לא הייתה, לא היה בה צורך.

לא היה צריך הרבה. בוקר  חג פסח. תחילתו של יום מלא וגדוש. זמן של חסד. להתהלך בנחת לצד הנהר. להנות מהמראה. להנות מהיחד שלנו. להרגיש את נוכחות המקום, את נוכחותנו שלנו. עד שהגענו לגשר קטן – כך יכולנו לראות מן העבר הרחוק איך מעבר לנהר ולעצים נפתח שטח חקלאי גדול ויפה ומהצד שלנו, שוב יש גישה לחזור.

ראינו את השוטר המקומי עומד במעבר החציה ועוצר את התנועה הדלילה למען כל ילד שרוצה לחצות את הכביש בדרך לבית הספר ואנחנו המשכנו למלון, שם כל שאר החבורה, או כפי שנקרא בהמשך היום – ה'דלגאציה' (משלחת) מישראל, קמו גם הם והיו בדרכם לארוחת הבוקר.

זוסקה הקדימה אותנו בגימנסיה. מכיוון שלא הודענו על בואנו, היא רצתה "לגשש את השטח" וגם לבדוק איתם אפשרות להצטרף לפרוייקט שהיא שותפה לקיומו בקהילה היהודית של פראג, בו הם חוקרים בעזרת בתי ספר והתלמידים, קהילות עבר יהודיות בצ'כיה וגם סיפורים אישיים של כמה משפחות מתוכן ומוציאים את התוצרת בחוברת יפה שאני מניחה שגם משתמשים בה ללימוד והעשרה.

עד שזוסקה תחזור לקרוא לנו, אספר על משהו ששכחתי מהיום הקודם וקשור קצת לאווירה השכונתית שלא לומר קיבוצית, אפילו שם, בעיר המחוזית. (אפילו, הכוונה, וזה עוד טרם הגעתנו לכפר). בזמן שיצאנו ביום הקודם מה"מתחם היהודי" פתאום שמענו צלילי מוזיקה באוויר ולאחר דקה או שתיים של צלילים, נשמעו מספר משפטים בצ'כית ולאחריהם שוב השתררה דממה.

לקח לנו זמן למצוא את העמוד עליו היה תלוי רמקול מיושן.

זוסקה, שגם אביה חי באזור כפרי, הסבירה לנו שזה "אינטרנט הכפר". כל פעם שמצטברות הודעות שמיועדות לציבור הרחב, משמיעים את אותה מוזיקה שהיא אות מוסכם עבור כל התושבים להסכית אוזנם ולשמוע את החדשות, באותו יום למשל, אני זוכרת שהחדשה הראשונה הייתה שהרופא הקבוע חולה ויש ללכת למחליפו במידת הצורך...וכן הלאה.

אבל שוב ושוב היא גם אמרה זוסקה  - "אל תדאגו, השמועה על בואכם מתפשטת במהירות. כולם באזור כבר יודעים על הדלגאציה מישראל שמגיעה". נו, פלא שהרגשתי שםבנוח? ממש כמו בקיבוץ – כולם יודעים הכל על כולם (או לפחות חושבים כך).

חזרה ליום השני, נפגשנו ליד המלון (שכזכור צמוד לגימנסיה) וזוסקה זירזה אותנו לבוא במהירות. יש עכשיו הפסקה לתלמידים וכך יוכלו להפגש איתנו כבר עכשיו. את הפגישה בכפר, היא דחתה בעוד חצי שעה.

אני אנסה להמנע מלומר על החלקים הבאים של היום כל פעם מחדש כמה הם היו מרגשים. כל אחד מהם בפני עצמו היה סוג של מתנה והתרגשות ופתיחה נוספת לעולם שבאנו לגלות ולשורש.

בגימנסיה קיבלה את פנינו בתחילה סגנית המנהל שהיא גם מורה להיסטוריה. היא הייתה מאד לבבית וזוסקה סיפרה לנו שהם מאד התלהבו להצטרף לפרוייקט שהיא הציעה להם ושגם יש להם תלמידים מקניז'דוב שיוכלו לחקור את סיפור המשפחה שלנו במקום ולעמוד איתנו בקשר דרך האינטרנט. היא סיפרה כבר בהתחלה שזה בית ספר אזורי לתושבי העיירה וכפרי האזור (שוב, משהו שמזכיר לי את התיכון המשותף הקיבוצי שבו למדתי אני. להבדיל. ובכל זאת.), לומדים בו בערך 500 תלמידים (ואולי את המספר אני לא זוכרת נכון) ויש בו גם בית ספר יסודי שקרוי על שם מרושקה – חברתה של סבתא. כן, כן, אותה מרושקה שיום קודם פתאום התבשרנו שהייתה קומוניסטית ולכן עדיף שלא נזכיר את שמה. פתאום מתברר שהיא כן סוג של גיבורה מקומית שמחנכים על סיפורה. קצת מבלבל.

בהתחלה היינו באגף החדש יותר של בית הספר. כבר אחרי גרם המדרגות הראשון שעלינו תוך כדי שיחה, מצאנו לוח שיש עם מגן דוד ועליו שמות התלמידים היהודים מהגימנסיה שנספו בשואה.

קל היה למצוא שם את שמה של אנה. אחותה של סבתא. 

קשה לי להסביר כמה זה מדהים.  לחיות כל החיים בתחושה שאנו היחידים שנושאים זכר מסויים, זו גם הסיבה שעל קברה של סבתא הוספנו את שמות אחיותיה והוריה ופתאום לראות מקום מכובד ומלא חיים – בית ספר שנותן לשם ולזכר מקום מכובד. בהמשך הדרך, לפני המעבר לבניין הותיק של הגימנסיה, גם מצאנו שני לוחות גדולים מוקדשים למרושקה, עם הרבה תמונות ומאמרים.

ועברנו לבניין הנוסף שבעצם השתמר כפי שהיה בתקופתה במידה רבה. אומנם יש בו מכונות שתיה קלה ומכונות צילום, אבל אותה הדלת, אותן המדרגות, אותם החלונות והנוף.

 לכאן היא הייתה נוסעת כל בוקר החל מגיל 14 מביתה שבכפר וחזרה. זה הבית-ספר שבו היא לא זכתה לסיים את שנתה האחרונה כי לא נתנו ליהודים להמשיך ללמוד ובמקום זה, היא הכשירה את עצמה לעלייה לארץ ואכן עלתה. ברגע האחרון.

באיזשהו שלב, את סגנית המנהל החליפה מורה אחרת, נעימה לא פחות. היא חוקרת את תולדות המקום ואחראית על הארכיון והיא הובילה אותנו אליו. דרך שהייתה איטית בגלל התעכבויות בכל מיני ציוני דרך – הלוח לזכרו של מסריק, הנשיא ההומני המיתולוגי של צ'כיה שגם סבתא מאד העריכה, הצצה לכיתות, עבודות התלמידים...

הארכיון עצמו היה קצת מבולגן, הוא בדיוק בתהליך עריכה מחדש. אבל גם בו התגלו מהר מאד האוצרות.

בין התיקים היא שלפה חוברות ישנות ובהן מצאנו את רישומי שתי הכיתות –של סבתא ושל אנדולקה. התברר שעכשיו, כשברור שמן והשנים בהן למדו, ניתן יהיה למצוא בחומרי הארכיון מהתקופה שטרם המלחמה (שהועברו לפקדון בעיר הגדולה הקרובה), את תעודותיהן ורישומי יומן הנוכחות של כיתותיהן.

מצאנו גם עוד חומר על מרושקה ואפילו שני תבליטי אבן שלה היו מונחים שם.

היה קשה להכיל הכל. זו הייתה הפתעה גמורה אפילו לאמא שכבר הייתה בכפר לפני 5 שנים, אז לא הייתה איתנו זוסקה שתגשר עם הגימנסיה ותפתח דלתות. ובמיוחד שזה יצר גם פתח להמשך.

 כמובן ששוב התארך והתארך, (הפרק וזמן העבודה עליו), אז הביקור בכפר יידחה לפרק הבא.

במקום זאת אגיד עוד מילה על הביקור בגימנסיה. ועוד כמה מילים על אנה-אנדה-אנדולקה

אני חושבת שבאיזשהו אופן הביקור בגימנסיה היה אפילו מרגש מהביקור בבית הקברות ובבית הכנסת יום קודם (עד כמה שניתן להשוות) בגלל שזה מקום שיש בו חיים. בית כנסת, בית הקברות, המקווה...הם אנדרטאות חיות ודוממות לחיים היהודיים שהיו שם שכיום, באין יהודים, גם לא מתפקדים.

הגימנסיה היא אותה גימנסיה, אז והיום לומדים בה ילדים ונוער וממלאים אותה חיים.

יכולנו לכן באמת לחוש אותה במידה רבה כפי שהייתה.

והעובדה שבתוך החיים האלו. בתוך העתיד המיוצג על-ידי הילדים האלו (ולכן בחרתי את השיר שבחרתי של עמיחי), יש גם מקום מכבד לעבר ולמתים. רק מגביר את עוצמת החוויה.

גם עצם העובדה שבכלל זוכרים ונותנים מקום לזכר הנספים בשואה. כלל לא הייתה מובנת לי מאליו.

ולגבי אנדה שהוזכרה פה הרבה הפעם (זוזנקה הייתה צעירה מכדי ללכת לגימנסיה) - אמא הזכירה לי במסע שלנו שסבתא הייתה אומרת על אנדה ששני ם רבות היו לה רגשי אשמה כלפיה, כי כאחות גדולה היא הייתה מתנהגת כלפיה ב'עריצות' ונותנת לה למלא את חובותיהן בבית כי היא רצתה לשבת ולקרוא. אבל כשגדלו שתיהן הן הפכו להיות חברות מאד טובות והן נהנו במיוחד לשבת במשך שעות ולעשות "תחרויות" הקראה בקול של שירים ושל טקסטים מתוך ספרים שאהבו. היא מאד התגעגעה אליה וזה ניכר גם בקטעי המכתבים שהוחלפו ביניהן שכבר הזכרתי.