עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

הַגַּעְגּוּעִים הֵם הַפְּרִי,

הַמַּעֲשִׂים וְהַדְּבָרִים שֶׁבֶּאֱמֶת קוֹרִים בָּעוֹלָם

הֵם הַפְּרָחִים שֶׁנּוֹבְלִים מֵהַר וְלֹא נִשְׁאָרִים,

הַפְּרִי נִשְׁאַר קְצָת יוֹתֵר וּבוֹ זְרַעִים לְגַעְגּוּעִים הַבָּאִים

הַשֹּׁרֶשׁ נִשְׁאַר בַּאֲדָמָה

(עמיחי, פתוח – סגור – פתוח)

הגענו לכפר.

מתוך ראיון שלי עם סבתא, עבודת 'שורשים', כיתה ז', שנה לפני מותה (בקיץ זה ימלאו 20 שנה למותה) -

ההורים - היחסים ביני ובין הוריי היו מאד טובים. את אבי מקס פלזנברג הערצתי ואמי - אסתר היתה כל כך טובה וסלחנית שרק כשבגרתי והיו לי ילדים למדתי להעריך אותה. אמא היתה דתית - היא התפללה, הדליקה נרות וברכה עליהם ביום שישי.

היא באה מבית דתי וכשהסתכלתי על התפילה שלה ראיתי שהיא מאד עמוקה (התפילה) וזה השפיע עליי כשהתבגרתי.

 הכפר - אנשי הכפר היו בני בית אצלנו. לאבא היו הרבה חברים שהוא גדל איתם מילדות.

כל ערב היו מתאספים אצלנו בחנות גם בגלל אישיותו של אבא שהיה איש לבבי והיה מוכן לעזור בכל שטח שהיה לו ידע - חקלאות - הוא שוחרר מהצבא בגלל פציעה במלחמת העולם הראשונה וקבל תפקיד להיות מדריך כללי באחוזה של עשיר גרמניבעל תואר אצולה. בתפקיד זה הוא התמחה בחקלאות מודרנית ובידע זה הוא השתמש גם במשק שלנו ונתן עצות למי שרצה.

חוץ מזה אבא גידל דבורים והיו לנו הרבה כוורות עם גידול דבורים בצורה מתקדמת. אני הזמין לו חוברות מחוץ לארץ ולמד את התורה ממקור ראשון.הוא היה מרכז של ועדה אזורית וגם בקשר לזה פנו אליו.

מבחינה חברתית וגם מעשית היה אבא חבר במכבי-אש שהייתה אגודה התנדבותית וחשובה מאד כי חלק מבתי הכפר היו עם גגות קש וסכנת אש היתה מאד מוחשית.

אני זוכרת אותו מפקד על פעולות הכיבוי, עומד בין הלהבות וכולם מביטים ואומרים: "הנה פנטתה מונדה" (כך כינו אותו - מונדה היה קיצור שמו של אביו של אבא ופנטתה זה בערך אדון).

הדבר האחרון שזכור לי היטב הוא ההתכתבות שאבי נהל בשביל אלמנות ויתומים למשרדים - בשביל קצבאות.

אף פעם לא הרגשתי משהו דומה אפילו לאנטישיות, אפילו שפעם אחת אשה מאד מבוגרת פנתה אליי כשהייתי בת שמונה, והעמידה אותי אחרי ברכתי - "לידו, את יודעת שהיהודים הרגו את ישו?"

אמרתי לה - "אני יודעת אבל אני לא אשמה".

את הידע בקשר לישו היה לי כי השתתפתי בשעורי דת כל בית הספר העממי.

כנסעתי לפלשטינה ב-1939 זכור לי שנפרדתי מעשרות משפחות והם נפרדו ממני בדמעות והצטערו על לכתי"

  סבתא בשבילי הכפר בנעוריה

אחיותיי - היתה אחות בשנה וחצי קטנה ממני ואחות בשש שנים קטנה ממני - אנדה וזוזנקה.

עד גיל 7,8 רדיתי באנדה. לא הכיתי אותה אבל התייחסתי אליה כאל משרתת, וכשאבא ראה הוא היה מכה אותי (והיא סבלה בשקט).

כשהייתי גדולה קיבלתי תחושה של בקורת עצמית והרגשתי שהתייחסתי לא בסדר וכשכיניתי אותה בשמות גנאי, הרגשתי שזאת עבירה והתחלתי לשים לב לכל מה שאני אומרת אליה.

התחלתי להתייחס אליה כיחידה עצמאית וכאן היתה נקות המפנה.

(כדוגמא לרגשות הבקורת העצמית - ליום הולדתי בקשתי מחברתי שתכתוב לי מכתב עליי).

הרגשתי שאני צריכה ללטש את עצמי. הייתי מדברת על הספרים היפים שקראתי עם אנדה, הייתי מחפשת בספרים משפט שמצא חן בעיניי והייתי חושבת עליו במשך ימים. היינו עושות בערבי החורף מעין תחרות ידידותית. היינו קוראות שירים כשכל אחת מנסה לתת לשיר הבעה טובה יותר ע"י צורת הקריאה.

עם זוזנקה מהתחלה היה לי יחס מאד לבבי, אם כי לא אהבתי לשמור עליה כשהייתה קטנה. לא הייתי אמהית כלפיה.

לעומת זאת, כשהיא גדלה מעט הייתי הרבה משוחחת איתה ומדריכה אותה בביה"ס.

היא היתה ממציאה לעצמה סיפורים, היה לה דמיון מאד עשיר. כשהייתי בארץ אמרו לי שהיא היתה מפותחת משלושתנו.

סבתא - בקשר ליהדות התרשמתי בעיקר מתפילתה של אמי בכל יום שישי ובחגים, אבל לי עצמי הדת היהודית היתה רחוקה כי את אלוהים הרגשתי בכל מקום, הוא לא היה של אף אחד, הוא היה שלי.

מאד אהבתי טבע וישבתי במשך שעות בגן והייתי מביטה בנוף, באדמה, בפרחים ובחרקים והייתי מלאת התפעלות מהעולם.

רק כשבגרתי והייתי בת 13,14 התחלתי להרגיש את השוני בין לאומים שונים. היו לי אותה תקופה כבר קרובים מפלשטינה. הם היו בתנועת השומר הצעיר בצ'כיה וזה דרבן את התעניינותי.

בקשתי מאבי להזמין לי עתון ציוני בשפה הצ'כית והתחלתי להתעניין בארץ ישראל.

סבתא

בכפר -

בתמונה רואים את מקס וחברו הטוב ביותר מירוש. לפני שרב סבא מקס נלקח לדכאו הוא מכר למירוש את חלקתו (מתוך תקווה, אני מניחה שיחזור אליה ואז היא תחזור לידיו). הם היו חברי מאד טובים. במכתביה אליו מהארץ, סבתא מכנה את מירוש - דוד.

כיום חי בבית הוריה של סבתא, נכדו של מירוש - סלביק (ירוסלב) ואשתו, בחצי השני של אותו בית(שבו הייתה גם המכולת של הכפר שהייתה שייכת למשפחה), חי בנו הפסיכולוג ומשפחתו. ובבית סבה וסבתה של סבתא חיה אחותו של סלביק ובעלה. אלו שתי המשפחות שקיבלו את פנינו בחום.

בתחילה ארחו אותנו בבית בחום רב. גם היום עיקר מה שמגישים הוא תוצרת בית, בלי תוויות של קנייה בחנות.

היין מכרמי האזור. הדבש מהמכוורות. הבבקה שהיא אפתה לכבודנו. הסליבוביץ הביתי (שיכר שזיפים) שדחפו לידינו כשיצאנו.

הם גם הוציאו ישר אלבומי תמונות ישנים וחדשים והראו לנו תמונות מפעם ומהיום.

אני מודה שאחרי זמן לא קצר שבו ישבנו בבית, אכלנו, שתינו, דברנו (כל הכבוד לזוסקה שבשני הימים האלו הייתה צריכה לתרגם בלי סוף), אני זו שדחפתי לבסוף שנצא כבר החוצה. לראות את החצר. את מבני החצר שנותרו מתקופתה של סבתא. את הגן. את האדמה.

יצאנו החוצה.

מבני החצר הישנים -

ומיד אחריהם, הגן -

בית האכלה לציפורים (מתחתיו קבר לכלב אהוב שלהם שמת) ומבט על הגן מהבית.  

הדוד מסתכל על בור הקומפוסט ודוד ובן דוד - מבט על השדה שגובל בגן.

פינה למדורה בקצה הגן ולידה ערימה גזעים. 

מבט על הגן מהעבר השני ו"כל הצ'כים" - זוסקה ושני הזוגות.

העצים הם עצי תפוח מורכבים מכמה סוגי תפוחים. בקצה החלקה היה נחל שכעת כבר לא מפכה. השטח בין העצים היה שטח מעובד לירקות ולחקלאות אחרת. גם כיום בעקרון. אבל השטח המעובד הולך ומצטמצם כי סלביק כבר מבוגר ולא בריא. עדיין הכל מטופח, מגוזם, מטופל באהבה.

שתי תמונות שמצאנו אצלם של הגן כפי שהיה בתקופתו של רב סבא מקס.

תוך כדי הסתובבות בגן. חזרה פתאום אחותה של סלביק שאמרה שהיא נוסעת לביתה להביא עוד תמונות. היא אכן הוציאה עוד אלבומי תמונות ובהם התרגשנו למצוא אפילו תמונות של אחיו הגדול של הבןדוד ושל ג'נגו - אחי הגדול.

כבר בביקור הראשון לכפר, הם הראו להורים ולאחותי שסבתא שלי התכתבה איתם במשך כל השנים. שמחה לשמוע כל חדשה על מה שקורה בכפר וסיפרה להם על החדשות בארץ ושלחה להם תמונות שהיא קיבלה מילדיה (אמי, דודי ודודתי).

אבל הכי מרגשת ומפתיעה  הייתה שקית ניילון קטנה ומצ'וקמקת שהוציאה האישה ובה היו טבעת של רב סבא מקס, מעין טבעת חותם ועליה חרותים ראשי התיבות של שמו - MF ותאריך של השנים 1912-1914, ואיתה שרשרת כסף קטנה שהייתה גם היא שייכת לו. שני אלו נשמרו בידם כל השנים האלו בידיעה שהם שייכים למקס.

(כמובן שלסבתא לא נשאר כמעט דבר מבית-הוריה. אומנם המזל הגדול הוא שהרכוש עבר למשפחה הזו, האהובה והקרובה. הם שלחו לסבתא עם עורך דין לארץ חפצי ערך ומזכרות שנותרו וגם כסף וכולו נגנב על-ידי אותו עורך דין (כנראה) באותם ימי סדום ועמורה של ראשית המדינה. כך גם הכסף שנותר בבנק נעלם בין ידיהם של הקומוניסטים לבין עורכי הדין שהיא שכרה "לטפל" בנושא. לגבי האדמה, ממילא לאחר מלחמהע"ה-2 כשעלה השלטון הקומוניסטי, הופקע כל הרכוש הפרטי ופרותיו).

אני לוקחת איתי משם - עצי התפוח, פפריקה על הגבינה הצהובה, יין, דבש, סינר לבן רקום מלאכת יד שניתן לי, החום, האדמה, האבנים, גזעי העץ, הלבלוב, בית העץ עם גרעיני החמניות לציפורים, התמונות, החברות, המפגש, המחזוריות, האובדן, הזכרון, השיכחה.

המשך הראיון עם סבתא - עבודת 'שורשים' שלי, כיתה ז' - העליה לארץ -

אני כבר הייתי בבית ספר תיכון ושם היו לי חברים נוצרים ובמיוחד חברה אחת שחשוב לי להזכיר אותה כי היא הייתה ממש אהובת נפשי עד היום. בזמן מלחמת העולם השניה היתה במחתרת צ'כית, נתפסה על-ידי הגרמנים ועונתה למוות.

שמה מרושקה קודניקובה.

בבי"ס תיכון הכרתי גם כמה יהודים שהיו בתנועה של מכבי הצעיר. ועל-ידי אחד מהם הוזמנתי להשתתף בתנועה.

היה לי קשה להצטרף כי לא הייתי רגילה להיות בתנועה.

מתוך העיתון הציוני בניתי לי תמונה של א"י. הייתי בטוחה שאני ארצה להיות כמו כל העמים ולא להיות סמוכה על שולחנו של עם אחר.היתה לי הרגשה שלא יכולה להיות מדינה חוץ מארץ ישראל.

חוץ מההיסטוריה שלה, התחלתי לקרוא בתנ"ך.

השנים חלפו מהר והגיעה השנה 1939 עם פלישה של היטלר וצבאותיו.

במרץ 1939 עזבתי מיד את ביה"ס התיכון מרצוני לפני שפורסם צו והלכתי לבי"ס חקלאי.

שם הייתי חצי שנה שוב כיהודיה בין נוצרים בלי שום התנגשות שלילית מצד התלמידים האחרים. להיפך, הרגשתי טוב מאד ומצאתי שם חברים טובים.

באותו זמן בא אליי משה זייד (קרוב שלנו)ואמר לי שאם אני רוצה באמת לעלות ארצה, אני צריכה להיות בתנועה בשביל לקבל סרטיפיקט ואני שמעתי בקולו.

נשלחתי להכשרה מטעם התנועה ובדצמבר 1939 עליתי ארצה.

הפרידה מהאנשים הקרובים ביותר הייתה כאילו בערפל.

זכור לי שאבי חיבק אותי ואמר לי משפט שזכור לי עד היום: "השארי נאמנה לעצמך".

אחותי אנדה ליוותה אותי לרכבת.

מזוזנקה נפרדתי בבית.

ואמי הייתה כה מזועזעת שעד היום מלווה אותי דמותה מאותם הרגעים.

כשנפרדנו ליד הרכבת, אנדה אמרה לי מכל ליבה: "אנחנו חייבות להפגש".

אבי שילם לי עוד בצ'כיה דמי לימוד במשק פועלות שזה היה למעשה הכנה לחיים בארץ ישראל.

עבדתי במטע, ברפת ובמשק בית.

משק הפועלות היה ליד עפולה ומיד עם בואי התחלתי לטייל בסביבה הקרובה.

יחד עם זה, בערב הייתי עוזבת את החדר ואת החברה והייתי הולכת לגןובמשך שבועות ואולי חודשים, מביטה על הכוכבים וחושבת על אהובי שנשארו בצ'כיה ובמשך חודשים לא קבלתי מהם כל ידיעה.

אחר כך קבלתי מכתבים ששלחו לי דרך הונגריה. הקשר איתם לא סיפק אותי ומאד התגעגעתי אליהם ובכל זאת, במשך הזמן רכשתי חברים ושמחתי בעיקר כשהגיעו לידיי שוב ספרים בצ'כית - התחלתי לקרוא את הנביא ישעיהו בצ'כית כדי שארץ זו תהיה יותר קרובה לי ומובנת.

במשך הזמן הכרתי אנשים נוספים - אחד מהם היה אנטרופוזו, האנטרופוזופיה היתה מוכרת לי כי היה מדובר בשיטה חקלאית מסויימת שאבי, בלי להכירה, השתמש בחלק מהוראותיה.

העולם נעשה מאד מגוון בשבילי ועזר לי להתגבר על כאב הפרידה ממשפחתי וארץ מולדתי.

לאחר שנה וחצי הכרתי את בעלי הראשון - הרברט נפתלי גולדשטיין ועברתי לקבוץ קרוב.

הייתי בת 20.

 נולדו לי שם שלושה ילדים.

לצערי ולצערנו נפתלי נפטר 5 שנים לאחר נשואינו -

 ט"ו בשבט 1946

המצוקה הנפשית שלי ושל הילדים היתה לא רק באותם הימים ובמשך שנים נתנה עובדה זו חותמה על המשפחה.

באותם ימים שנפתלי נפטר, קבלתי גם הודעה שכל בני משפחתי הושמדו ע"י הנאצים.

אבי עונה ומת במחנה הסגר בדכאו

 ב- 9 למאי1941

אמי ושתי אחיותיי הובאו לטרינשטט ולאחר מכן למחנה השמדה אושוויץ והומתו בתאי הגאזים

ב- פסח 1944

מתוך קטע ממכתב של סבתא שמצאתי(לאמא שלי כנראה)  שמתייחס  לתמונה משפחתית -

"איזה תמימות יש בתמונה זאת ובאיזה התנסות איומה עברה עליהן עד הסוף המר.

בעיניי אמי היא אחת הגיבורות האלמוניות, שלמרות מה שעבר עליה בזמן שאבא נעצר והומת 

 ואחר-כך הרגישה את סבלן של הבנות - ונשארה שפויה- זאת גבורה-

אחרי שאנחנו מכירות את טוב ועדינות לבה.

יהי שמה, של אמהותינו, אחיותינו ואבינו וקרובנו ברוך".

כמה אנשים שאלו אותי על המהירות שבה אני מביאה את הדברים. אם זה לא אינטנסיבי מדי, מהיר מדי.

מעבר לרצון שלי לארגן את הזכרונות כשהם עוד חיים ורוחשים בי. כשגיליתי שיום השואה מתקרב כל כך היה לי צורך להביא את עיקרי הדברים עוד לפניו.

זה ה"יזכור" שלי.

נותר עוד קצת. האזכרה בבית הקברות בסטרז'ניצה כשחזרנו. התקופה השניה בפראג. מחשבות ותחושות. תודה שאתן מקשיבים.

אולי בעוד זמן מה אוריד את כל הפרקים מבלוג, שיישמרו במקום מוגן יותר וחשוף פחות.