עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

שָּׁכוּחַ, זָכוּר, שָּׁכוּחַ.

פָּתוּחַ, סָגוּר , פָּתוּחַ

(עמיחי - פתוח סגור פתוח)

לפני שיצאנו שוב מסטרז'ניצה לפראג, לאחר כמה קניות של מזכרות מהמקום (לי הכי חשוב היה לקנות מהיין המקומי, הרגשתי שהיין הזה הכי אוחז בו מאיכות האדמה המקומית), צילמתי עם הפלאפון בזריזות את המכונית המגניבה שחכתה בנחת במגרש החנייה ליד המלון השומן למדי שבו שהינו. נראה לי שמישהו מאד אופטימי צבע אותה

הנסיעה עצמה העמידה שוב במבחן את גבולות החרדה של ממינקה וזה הגיע לשיא בלחישה רועמת מאד שלה לג'נגו שישב ליד זוסקה שנהגה - "תגיד לה לסוע יותר לאט", טוב נו, העיקר שבסוף הגענו

פראג עצמה - האירה לנו פניה. מסתבר שהיומיים היחידים שירד בה גשם היו אלו בהם אנחנו היינו במחוזות הכפר וכל הימים שאנחנו היינו בה היו אביביים להפליא, חמימים וזוהרי שמש לרוב. מה שגרם לאמא שלי לרחף כמו דבורת דבש או אולי פרפרית, בין עץ מלבלב ועץ פורח ולצלם ולצלם.

 צעד אחורה מהלבלוב - המסע כולו ארך שמונה ימים - 3 ימי פראג, יומיים בכפר וסביבתו ועוד 3 ימים בפראג.

שלושת הימים הראשונים כללו הסתגלות למקום, הסתגלות זה לזה והתכוננות לקראת, סבבנו כה וכה, נתונים לכל גירוי.

לעומת זאת, בשלושה האחרונים כבר היינו נינוחים יותר, בני בית יותר בצ'כיות הזאת (אגב - אנשים וונשים יפים, עדינים ונעימים, כך התרשמתי. נעים היה להסתובב ברחוב ולהתבונן על האנשים המקומיים ולשמוע את קולם).

מלבד כמה משימות הרות גורל שעמדו בפנינו (ממינקה הייתה חייבת למצוא בית בובות ליומולדת שנה של האחיינית ולג'נגו אני חוששת שלא היה ניתן אישור כניסה חזרה הביתה אם הוא לא היה מוצא חולצה ראויה של מילאן, בנוסף לזו שכבר מצא, של צ'לסי, לאחיין) - היינו פנויים יותר לשוטט, לרוב שלושתנו יחד (עם פגישות בערב בעיקר עם הדוד והבןדוד) ולגלות את פנות החמד האמיתיות, אלו שגם אין צורך לחצות מסך תיירים כדי להנות מיופיין.

והיופי שם שופע בכל פינה, כרכוב, דלת וגג.

היו את הגילויים הכיפיים במיוחד כמו בית הקפה עם המנה הכי טעימה שאכלתי בפראג, יום לפני שחזרנו - גביע זכוכית ובו גלידת וניל שעליה סירופ חם עשוי מדבלים ומשמשים מיובשים וכמובן שמעל כל אלו קצפת בשפע (וכמובן נוסף שחזרנו למחרת לאכול אותה שוב). וזה לפני שציינתי איזה מקום מגניב זה, מעוצב בטעם עם ספרייה ענקית של ספרי אומנות וצילום, בין השאר על הפסנתר...  

וכששאלנו את זוסקה עליו, התברר שזה מקום מוכר אצל הפרגאים וגם מצלמים בו תוכניות טלויזיה ספרותיות. נו מה

וביום האחרון, מעבר לדלת אטומה וסודית, ממש ליד הכיכר המרכזית, רגע לפני הסטאבת מאטר, מצאנו את הקפה שהוכתר בשם "קפה רוח" , כי ראינו שם את כל האינטלקטואלים הפראגים הצעירים, פותרים את הבלי העולם הזה בניחותא

וכל אלו רק טעימה...

  ובאשר לעיבוד חוויות הביקור בכפר...גם הן לאיטן, התחילו לתפוס מקום ולקבל צורה באופנים שונים

למחרת חזרתנו מהכפר, זוסקה הזמינה אותנו לארוחת ערב (שהתבררה ככמה מצות, ירקות וגבינות, אבל לא נהיה קטנוניים). זו הייתה הזדמנות להתחיל לדבר ביחד על מה שהיה.

זוסקה באותו ערב סיפרה לנו גם קצת על חווית הגדילה בצ'כיה הקומוניסטית. חוויה לא פשוטה, לכל מי שסוטה מעט מהקונוונציה (וכמה שזה מוכר לנו מהקיבוץ). היא סיפרה למשל שבסוף בית הספר היסודי כותבים מכתב דווח על כל ילד בהיבטים הקומונסטים. מכתב שבעצם קובע את עתידו. לאחר "נפילת החומות" הייתה לה אפשרות לקרוא ולקבל את המכתב שנכתה עליה (כן, ממש כמו ב"חיים של אחרים") ובשל משפחתה ואופייה, היא סיפרה לנו שהעתיד הצפוי לה היה במקרה הטוב למודי תפירה או מקצוע דומה. (היום כפי שכבר סיפרתי היא כותבת דוקטורט, מלמדת ומדריכה).

אבל  הדברים הם לא שחור/לבן. הם אף פעם לא כאלו. דוקא האנשים שהכרנו בכפר מתגעגעים לתקופת הקומוניזם. אמנם לא היה להם אז הרבה חופש, אבל מבחינתם היה להם בטחון. היום הם אנשים מבוגרים, כמעט בלי פנסיה כיוון ששנותיהם ה"טובות" עברו בתקופת הקומוניזם, ההווה והעתיד הכלכלי שלהם מאד מעורערים ונראה שגם מעוררי חששות. גם הכפרים והחקלאות הם לא מה שהיו פעם (שוב, הזכיר לנו מאד את השינויים שעוברים על הקיבוצים), כשהזכרנו זאת לזוסקה, היא אמרה: "כן, אז הם ידעו מה יהיה מחר והיום לא. לכן הם מתגעגעים".

החלק הקשה לי יותר בשיחה היה כשהיא חזרה לכפר ואז הדוד התחיל לדמיין איך היה לסבתא אם היא הייתה מגיעה לכפר.

הוא אמר: "אם היא הייתה נוסעת, היא לא הייתה ישנה 3 לילות. רק עוברת מבית לבית. שומעת, מתעדכנת, מספר..." ובאותה הזדמנות הוא גם נזכר איך שבימיה בקיבוץ, על אף שלא הייתה לה שום הכשרה מקצועית לכך (המקצוע היחיד שהיא למדה, לאחר שעזבה, היה - ספרנות והיא גם עבדה כספרנית), היא ממש הייתה מטפלת באנשים. היו אנשים ונשים שהגיעו אליה באופן קבוע לשיחות ועזרה, למשל זה וזו...כאן באו שמות מהקיבוץ של פעם שאני לא מכירה.

באותו לילה שוב נדדה שנתי לפרקים. שוב הרגשתי את צריבת הכאב. את האובדן הגדול שסבתא חוותה, אין לי שום יכולת להתקרב להבנתו, או תפיסתו. לכן איכשהו הוא נמצא ולא נמצא.

במקומו, באופן מסויים, כאבתי את מותה, שנתיים לפני שנפלו החומות שמנעו ממנה לחזור ולבקר בכפר. שמנעו ממנה לראות שזוכרים את משפחתה, שמשמרים את האדמה והעצים, שיש קיום לעבר לצד ההווה, שנשמרה גם האהבה.

כאבתי גם את חוסר היכולת שלה לשחזר את אהבותיה הראשוניות באהבות שיתקרבו לאותה מידת עוצמה, לחברה, לסבא - בעלה הראשון.

כאילו הצער שלי התנקז לשם. למקום ההחמצה. ההחמצה דוקא בלראות את מה שנותר, לאחר שבחייה חוותה כל כך כל כך את מה שאבד (ועם זאת הייתה אדם מלא חיים, מחובר ליופיים של החיים, ליופיו של האדם. איך לא איבדה את האמון באדם? איזו יכולת פלאית).אני מקווה, אני גם מאמינה וגם מקווה שהיא התלוותה אלינו במסע הזה, אולי ביותר מאופן אחד.

בטוח שהיא נכחה

הגיע הלילה האחרון של הדוד והבןדוד איתנו (הם הגיעו יום אחרינו וחזרו לילה לפנינו), נפגשנו לארוחת ערב במסעדה גדולה, חצי אותנטית, חצי תיירותית, עם נגן אקורדיון ברקע. הזמנו, ג'נגו ואני, את הגולש שכבר פנטזנו עליו והדוד את צלעות החזיר...אגב, אחד מהפלאש בקים שהיו לי משם, היה של הפפריקה כמרכיב עיקרי גם במטבחה של סבתא. בכפר למשל הגישו לנו פרוסות גבינה צהובה בזוקות פפריקה ועלה בי זכרון של תפוחי האדמה שלה עם הפפריקה.

ג'נגו והבןדוד שתו סלבוביץ' כאפריטיף וכך גיליתי שאין מה להשוות את חוזקו, לזה הביתי שקבלנו בכפר...

ואני לקחתי על עצמי בהכנעה את תפקידי הלא כתוב בכוח והצעתי שכל אחד יספר מה הוא לוקח איתו מהמסע. רגע, או מפגש או ארוע שנגעו בו במיוחד.

אני לא זוכרת כל מה שנאמר. הדוד, דיבר בעיקר על הגימנסיה ובית הקברות והאפשרות לטייל כך ביחד.

הוא גם היה משועשע מהדינמיקה שבין ג'נגו וביני שכללה לא מעט הקנטת, מעט העלבויות מהירות והתפייסויות מהירות לא פחות. וגם הרבה חום.

הבןדוד היה קצת נבוך, ואמר משהו כללי. אבל מכלל הטיול אני יכולה לומר שבשבילו המפגש היה הכי ראשוני. הוא כמעט ולא הכיר את סבתא, את סיפור חייה. הוא גם כמעט ולא הכיר אותנו - אנחנו משפחה אשכנזית כזאת, אוהבים, אבל קצת מרחוק. ואני חושבת שהגילוי שלו היה גם המשפחה בעבר וגם זו שבהווה והדלתות רק התחילו להפתח עבורו.

ג'נגו דיבר על האיכות של הטיול המשפחתי בעיקר והביקור בכפר. בדיעבד, אחרי שחזרנו לארץ, הוא התקשר אליי ואמר לי שבהסתכלות אחורה, הרגש המרגש ביותר עבורו היה לומר קדיש על קברי המשפחה. בימים האחרונים שלנו בפראג הוא גם אמר שהגילוי העיקרי בשבילו היה אני (ז"א אני - לא הוא), האופן שבו הוא הכיר אותי וחוש ההומר שלי (חצוף!). אני חושבת שיש בזה משהו. אפילו הרבה. כשאנ באה הביתה, להורים, יש משהו שמאד בקלות מחזיר אותי לתפקידים משפחתיים נושנים. הרבה מעולמי הם מכירים באופן מאד חלקי. אני חושבת שזו הייתה הזדמנות לו ולממינקה לפגוש אותי גם ממקום אחר. שבאיזשהו אופן מייצג אותי, היום, הרבה יותר.

ממינקה גם דיברה על הגימנסיה וכמה מרגש היה למצוא שם את שמה של אנדה, ועל הכפר. על מה שהתחדש מאז הפעם הקודמה שהייתה שם.

אני הייתי האחרונה, הרשיתי לעצמי לוותר על הדיבור על משמעות הטיול ביחד ולדבר יותר על המקום האישי שלי. על ההתרגשות הגדולה שלי מכך שיש זכר ומקום לבני משפחתה של סבתא, כמה זה היה חשוב לה. כמה אני חיכיתי לנסיעה הזו.  אולי דברתי גם על כאב ההחצה שהיא לא זכתה לבקר שם, אני לא בטוחה. אבל כן סיפרתי להם על הערך שחוויתי במפגש עם נכדיו של מירוש, חברו של מקס. הערך שהיה לחברות הזו שעל אף מכשולי המרחקים, המלחמות, הדורות, התרבויות והשפות - אנו נפגשים - דור שלישי ודור שלישי ורביעי לאנשים האלו ויש קשר שקיים, ויש זכרון ונפתחים בפנינו הבית והלב.

הבית מול ביתה של סבתא בכפר   

המשכתי לחשוב על זה גם אחר-כך. זה אחד הדברים שהכי עוררו בי תקווה ואופטימיות.

שמתוך הקשר של זאבות אנושית, דוקא שם מתגלה הפן ההפוך לחלוטין,

הערך של חברות, של קהילה, של קשרים אנושיים מעבר לאינטרסים.

אני חושבת שיש בזה משהו שמתקשר מאד גם לחיי ולשאלות שאני חיה אותן מאד.

מבחינה כרונולוגית - יום אחרון, קצת קניות אחרונות, קפה אחרון עם זוסקה,גילויים אחרונים של יופי בעיר. ברגע האחרון קניתי בחנות האורגנית ברחוב של המלון את המנבטה ב-3 קומות ששמתי עליה עין כל השבוע...

נחתנו לארץ אביכה ואלרגנית. ומכאן בעצם זה חוזר הנה

 בשביל רגעים כאלו המציאו את ה- תם ולא נשלם

זה סיפור שכמו שאני לא יודעת מאיזו נקודה להתחיל אותו

מעמנואל ויוהנה? מסבתא ואני בילדות? מהרגע שבו התבשל הרעיון ונוצרה אפשרות למסע? מההגעה לפראג?

כך אני גם לא יודעת היכן לסיים אותו

בחזרה לארץ? במפגשים שאחרי? בגלויות ששלחתי משם לאחיין ולאחיינית שלי? ביום השנה העשרים למותה של סבתא בעוד כחודשיים? בהנחת האבנים מחלקת הבית ומבית הקברות על קברה? ביום השואה?

מבחינתי העצב שבו והכאב, אינם גוברים על תחושת ההודיה העמוקה שיש בי על האפשרות שהייתה לי לעשות את המסע הזה, כך בדיוק כפי שהיה - נראה שהיה צריך להיות - בהרכב המשפחתי הזה, עם המפגשים שנפגשנו עם אנשים ומקומות, עם תחושת הקשר העמוקה שלפני כן הרגשתי שאני מחזיקה רק בנפשי והיום אני מרגישה שיש לה יותר עגינות במציאות ובעולם, החיצוני והפנימי.

מאד התחזקה בי תחושת הקשר, שתמיד הייתה בי, לסבתא, ראיית המקומות הדומים בנו, התבוננות קרובה יותר ונוגעת יותר על מעגלי חייה. ברור לי למשל שהמקצוע בו אני עוסקת היה נוגע בה באופן מאד עמוק והיא הייתה יכולה להיות שותפה אמיתית וקרובה מאד לדרך שאני עוברת בו. אני גם זוכרת מאד בברור כמה היה חשוב לה שיישמר הזכר של האנשים אותם רק היא הכירה - המשפחה, מרושקה, סבא. זו אחת הסיבות בגללה אני מביאה לכאן את הסיפור. עכשיו גם אתם קצת מכירים אותם. הבנתי בצורה יותר עמוקה את החיבור שלה לטבע ולצומח ולציפורים. התרגשתי מכך שכמוני, גם היא גדלה בקהילה קטנה וחקלאית. מעניין אותי מאד היה לשמוע את דעתה ותחושתה לגבי חיי קהילה, לגבי חיי משפחה, לגבי אהבה. היו בה פשטות ועומק, נועזות וביתיות. הלוואי ויכולתי להכיר אותה במשך יותר שנים ולשמוע את הדברים ממנה. הלוואי ויכולתי להכיר גם את סבא.

עכשיו אולי הגיע הזמן להכיר יותר גם את הצד השני של המשפחה. שמלבד אבא, די עלום לי.

תודה לכם שוב ואהבה,

יונת הסלע