עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

עוד קצת על הסדנא -

המקום השני שבו ננגעתי באופן משמעותי, עבורי, היה מדבריו של ד"ר סטיבן פולדר - מורה למדיטציה וצמחי מרפא,

ממייסדי עמותות 'תובנה' ו- 'שביל זהב'.

ניסיתי לכתוב את העיקר:

"אלו ימים עם הרבה כח.

הכח בא מהסיפור.

אלו ימים טעונים בסיפורים חזקים שצמחנו אליהם מתוך העם, האדמה, המשפחה, כילדים ואל הילדים.

אלו סיפורים כל כך חזקים שהם גורמים לקונפליקטים, מלחמות, מוות, סבל.

והם ממשיכים ונוכחים ומשפיעים על החיים שלנו בהרבה צורות.

ההיסטוריה שלי אומרת שאני צריך לגור שם, לעשות כך, שהאמת היא כזו וכזו.

כל חוכמת האדם לא יכולה לפתור 60 שנה של מצב מלחמה, כי הסיפורם חזקים כל כך שאי אפשר לשבור אותם.

זה אומר שצריך לבוא ממקום אחר לגמרי כדי לשנות את המצב, ליצור complete shift בתודעה.

אנשים יושבים ביחד ואומרים: יש פה שני סיפורים, שני נראטיבים.

צריך קודם כל להבין שזה רק סיפור. רק נראטיב. לצד השני יש סיפור אחר ונראטיב אחר.

הסיפור לא צריך לכבוש את כל המרחב הפנימי של התודעה שלנו. זה רק סיפור.

מה זה אומר על ההיסטוריה שבספרים שונים נאמר על אותה אדמה שהיא שייכת לאלו או לאלו.

ההיסטוריה האמיתית היא הכאן והעכשיו.

אנחנו  ואתם בכאן ובעכשיו.

השאלה היא - איך אנחנו יכולים להיות יותר גדולים מהסיפורים, לא להקטין אותם, אבל להגדיל את עצמנו.

כולנו גדולים יותר מהסיפורים. התודעה שלנו גדולה יותר.

אפשר לא לשכוח אותם אבל עדיין להחזיק בהם ברכות.

ואז אנחנו לא הופכים לקורבן של הנראטיבים שלנו.

מעניין שזקנים וילדים יודעים לעשות את זה.

הזקנים כבר מכירים מספיק סיפורים בשביל לא להאחז בהם

והילדים עדיין לא אוחזים בסיפורים.

צריך לוותר קצת, to let go מהסיפורים, מהמושגים, מהעמדות. אפילו כאלו שנראים טובים וחזקים כמו חרות, דמוקרטיה, שלום. כל אלו כשאוחזים בהם חזק מדי - הופכים לאיום.

הרי כמעט כל המלחמות נעשו 'בשם השלום'.

מה הדרך?

צריך ללמוד לכבד - to respect הפירוש המילולי מלטינית - להסתכל בשנית, עוד פעם - re-spect

לתת כבוד, משמעו - לפתוח את העיניים. לפתוח את העיניים ולהסתכל על האחר.

אנחנו חיים בתוך ים של יחסים.

כל מילה, כל מחשבה, כל מעשה שלנו - משפיע על האחר, על הזולת.

מה אנחנו משדרים לאחרים? איך אנחנו משפיעים?

זו לא שאלה של היסטוריה, אלא של כאן ועכשיו.

שאלה אחרת - לא לשאול "מה אנחנו רוצים" מה הוא שלום כמושג, שלום כחלום,

אלא - האם אני משדר שלום כבן אדם לסביבתי?

מה המצב הפנימי שלי שאני משדר החוצה?

יש חמלה שעולה אם אנו מקשיבים לאחר. אם אנו מקשיבים לעצמנו,

זה פותח דלתות לעצמנו ולאחר.

כשבאמת רואים, כשבאמת מקשיבים - אז אי אפשר להתעלם מהכאב של האחר

ואז באופן אוטומטי הלב נפתח ומתרחב ואנו הופכים לאדם של שלום.

אנחנו יודעים אז שאם האחר שמח - אנחנו שמחים.

זה קורה רק בעולם של נוכחות, בעולם של re-spect.

אפשר לעשות את זה, לתרגל את זה, ליצור התכוונות להרחבת הלב וקבלת האחר, לפתוח את הלב החומל שלנו.

לזכור שהסיפור הוא סיפור ובהווה שלנו יש גם רגשות קשים - יש כעס, חוסר-אונים, תסכול ואפילו אלימות, אנחנו לא מלאכים. אבל אפשר גם לתת להם לזרום לפתוח את העיניים ולראות את האחר שגם לו יש מכל אלה. הכל שם.

שלום קורה עכשיו. פה."

אני כמובן, רחוקה מרחק אוקיינוס ועוד חוף מהמקום הזה שלא נותן לעבר לנהל אותו, וגם לא לפנטזיות העתיד.

מהמקום שזוכר תמיד להסתכל בשנית עם לב חומל.

לפעמים אני נזכרת וזו הרגשה טובה.

(אגב, גם remember היא מלה יפה - להיות חבר מחדש, להתחבר מחדש - דרך הזכרון - re - member).

ומעבר לזה - איך היה לי?

היה מעורב מכל מיני - לא בהכרח בקשר ישיר למועד המסויים הזה ולכך שהאנשים היו ערבים ויהודים.

כמו פעמים רבות, בהזדמנויות כאלו - פגשתי בעיקר את עצמי,

ראיתי מול מי קל לי יותר להפתח והיכן אני סוגרת את עצמי.

היכן אני בקורתית והיכן פחות.

מתי אני משתגעת מכל האנשים ומחפשת את הפינה השקטה שלי ומתי אני מחפשת את אלו שאיתם ארגיש יחד.

מתי אני ביישנית (אתה - שישבת לפניי בטקס ואמרת לזו שישבה לידך שהגעת דרך מישהי שכתבה על הארוע הזה בבלוג שלה - התכוונת אליי? התביישתי להגיד שלום ולשאול) ומתי פחות.

הנה, אתם רואים - כל כך הרבה פעמים המילה אני בפיסקה אחת - מה זה אומר על המידה בה אני עסוקה בעצמי?

ובכל זאת, מבחינת המפגש הדו-לאומי - היה יפה ומרגש ובקטעים מסוימים לא פשוט ומכאיב.

היו קטעים פורמלים - הרצאת פתיחה, טקס זכרון משותף, 'ריקודים אוניסרסלים לשלום', ערב משותף, השיחה עם סטיבן פולדר, תפילה בין-דתית, סדנאות, מעגלי שיחה חד-לאומיים.

וחשוב לא פחות - היו המקומות הלא-פורמלים של המפגש הבלתי-אמצעי מסוגים שונים.

והרגשתי שאני יכולה להיות שם מי שאני (שוב אני חוזרת לעצמי), עם הזהות היהודית, הישראלית והאישית שלי.

ומהמקום הזה להפגש עם אחרים, עם זהויות שונות. שלפעמים נדמה שהחלומות שלהם ושלי מתנגשים.

בגלל זה נגעו בי כל כך הדברים של סטיבן,

כי אי אפשר להמשיך, לתחושתי, בלי לבוא אל הדברים, אל הסיפורים המשמעותיים כל כך האלו,

אל מי שאנחנו, אל מי שאתם, אל מי שהם - ממקום אחר לגמרי.

חדר אוכל קיבוצי, ערב יום הזכרון

*בטח זה יירד באיזשהו שלב, אבל פה יש את מבט לחדשות מאתמול, עם כתבה קצרצרה על הארוע בדקה ה-14 בערך (לא, לא רואים אותי).