עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

מֵעֵבֶר לְפִתּוּל הַדֶּרֶךְ

אוּלַי יֵשׁ בּוֹר, וְאוּלַי מִבְצָר,

וְאוּלַי רַק הֶמְשֵׁךְ הַדֶּרֶךְ.

אֵינִי יוֹדֵעַ וְאֵינִי שׁוֹאֵל.

כָּל עוֹד אֲנִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ לִפְנֵי הַפִּתּוּל

אֲנִי רַק  מַבִּיט בְּדֶרֶךְ שֶׁלִּפְנֵי הַפִּתּוּל,

כִּי אֵינִי יָכוֹל לִרְאוֹת אֶלָּא אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁלִּפְנֵי הַפִּתּוּל.

לֹא הָיָה מוֹעִיל לִי כְּלָל לְהַבִּיט לְצַד אַחֵר

וּלְצַד שֶׁאֵינִי רוֹאֶה.

בּוֹאוּ נְיַחֵס חֲשִׁיבוּת רַק לְמָקוֹם שֶׁאָנוּ נִמְצָאִים בּוֹ.

יֵשׁ דַּי יֹפִי בָּהִמָּצְאוּת כָּאן וְלֹא בְּשׁוּם מָקוֹם אַחֵר.

אִם יֵשׁ מִישֶׁהוּ מֵעֵבֶר לְפִתּוּל הַדֶּרֶךְ,

שֶׁאֵלֶּה יִתְחַשְּׁבוּ בְּמָה שֶׁיֵּשׁ מֵעֵבֶר לְפִתּוּל הַדֶּרֶךְ.

זוֹהִי הַדֶּרֶךְ בִּשְׁבִילָם.

אִם נִצְטָרֵךְ לְהַגִּיעַ לְשָׁם, כְּשֶׁנַּגִּיעַ לְשָׁם נֵדַע.

לְעֵת עַתָּה אָנוּ יוֹדְעִים רַק שֶׁאֵינֶנּוּ שָׁם.

כָּאן יֶשְׁנָהּ רַק הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי הַפִּתּוּל, וְלִפְנֵי הַפִּתּוּל

יֶשְׁנָהּ הַדֶּרֶךְ בְּלִי שׁוּם פִּתּוּל.

(פרננדו פסואה)