עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

ביום שישי הייתי ב"פסטיבל הסרטים הרוחניים" בסינמטק תל אביב.

הזמינה אותי לבוא איתה רו. הסרט שהכי סיקרן אותי שם היה הסרט של סיגל שביט - "אל תעזבי את תל אביב" שמספר על הדרך שלה אל ובתוך הקהילה שהלכה בעקבות שי טובלי לקיבוץ מורן.

כמו כרמל וויסמן שכתבה על הסרט, גם אותנו הוא סיקרן במיוחד, גם אנחנו עברנו את הדרך שלנו ביצירת קהילה שמנסה לעשות עבודה רוחנית, שמתרחקת בשביל זה, במקרה שלנו, לא צפונה, אלא אל המדבר...

צפינו ביחד בסרט וכל כמה דקות עינינו נפגשו. הכל שם היה שונה וזר, אבל בעיקר  כל כך מוכר.

הסרט של סיגל עורר הרבה זכרונות, רגשות ומחשבות.

כמו מראה, שהתמונה החיצונית בה שונה לגמרי אבל בפנימית יש הרבה דמיון.

התחברתי דוקא לא לסיפורים הספציפים, לא לדרך הרוחנית שלהם. לא למורה שלהם.

אלא למה שחוויתי מההוויה הזו של הקבוצה.

ומהחוויה של יחיד בתוך הקבוצה.

ההשאבות פנימה והחלק שנשאר צופה מבחוץ, שבסרט מיוצג על ידי חבריה התל-אביבים של סיגל.

התחושה הזאת של תקופת חיים שחיים בה בשני עולמות. לפחות אני הייתי כך ונראה לי שגם סיגל.

 רק אחר כך, ראיתי שגם היא, עם כל התל-אביביות/עולם התקשורת שממנו היא באה, גם היא גדלה בקיבוץ,

מעניין אם זה קשור למקום הזה שמקשה על התמסרות מחודשת למסגרת של קבוצה.

אני אדבר רק על עצמי, גם כך כשנכנסים לסיפורים האישיים, לנראטיבים, לאמיתות - כל אחד מספר סיפור קצת שונה.

ואולי חשוב להבהיר - מרגע זה אני לא מתייחסת בכלל לסרט ולקהילה עליה הוא עשוי, זה הטריגר שלי לסיפור שלי.

אני לא אתחיל מההתחלה, אין לי יכולת ורצון כרגע לספר עובדות כסידרן.

אתחיל  בנקודה אי שם באמצע, ואעיד על עצמי שבתור מי שאגב החוויה הקיבוצית, נוטה לעבור לאורך חייה בין קבוצות, משמעותיות יותר ופחות, אבל לשמור על נקודה שהיא מספיק מהצד. גם בפנים וגם צופה. יש בי חשדנות לגבי קבוצות, אני מכירה את כוחן וגם את הרסנותן - אבל גם אני, בנקודה מסויימת, פתאום נפתחה לי נקודת האמון וההתמסרות, ויתרתי על העמדה הזאת והרשיתי לעצמי להיות שם - בלבי, בנפשי, בגופי - כמה שיכולתי.

והאתגר שלי היה עם כל זאת, גם לשמור ככל הניתן על מי שאני.

כי לא עם הכל הזדהיתי, לא כל הדרכים היו דרכיי. ואיך לא להיעלם מתוך הקושי ולהמשיך להיות שם ושייכת וגם נאמנה לעצמי. אתגר, כבר אמרתי?

נכון, לא עד הסוף, לא עברתי לגור שם, עם רוב החבורה, מסיבות אובייקטיביות וגם סיבות אינטואטיביות.

נכון, ה"התפקיד הקבוצתי" הלא רישמי שלי, היה במידה רבה להזכיר את נקודת המרכז, נקודת האיזון, לא לרוץ מיד עם כולם - הכי רחוק, הכי עמוק, הכי פתוח. אבל עם זאת, הייתי שם.

וראיתי על סיגל וחבריה את ההשתקפות שלנו, משהו שהוא לא גשמי שנוצר ונולד בין האנשים - בתוך המעגל -

 סוג של חיבור. הצבעים נראים אחרת, ההקשבה שונה. משהו שמקרין על החיים כולם, גם אלו שמחוץ לשם.

קצת, או אולי הרבה, כמו בהתאהבות, אתה הולך אחרת כי גם כשאתה לבד, אתה יודע שאתה חלק.

ונוצרת מין בועה, גם כשרוצים שזה יהיה מרחב פתוח ומזמין, גם אז נוצרת בועה, מתוך העומק והאינטנסיביות של ההכרות, מתוך האינטימיות והשיחות והמוזיקה והחגים והטבע והלימוד והתפילה והשיתוף והבכי והצחוק.

ולא דיברנו עוד על אהבה...

ואנחנו הופכים להיות מעגל של מראות שמהדהדות זה את זו את זה

יוצרים ביחד זכרון משותף,

מהות חדשה.

וכל כך הרבה קורה ב-ביחד, ובמקביל משהו מתעמעם ב- נפרד,

הדיבור הוא באנחנו, אפילו המחשבה נעה לשם בקלות יתרה, ההחלטות קשורות ומעורבבות,

קשרים רומנטיים נוצרים ומתפרקים בתוך אותו מעגל קטנטן, כאילו לא נגמרות האפשרויות שנפתחות בו,

אבל האינטימיות האמיתית נעה מהזוגות, מהמשפחות לכוון המעגל.

לשם זורמת האנרגיה, למרכז, לאש השבטית,

ומתרגלים לרמת אנרגיה מסויימת וריגוש,

וכשהיא לא קורית מעצמה, וכשהכלים שאנו בונים להחזיק את האורות, לא מספיק חזקים,

הישות הקבוצתית יוצרת דרמות כדי לשמור על האש, כדי לשמור על ההתרגשות.

וכשיש דרמות, יש חיים.

ויוצאים ביחד למסע בארץ רחוקה. ובמקום הזה שיכול להיות היה להיות המקום הכי גבוה, הדברים הולכים ומתערערים.

מה שהיה פתיחות הופך לקליפה שמכסה על סדקים ושקרים ובגידות. משהו משתבש בתשלובת הקולות. הדהוד צורמני נשמע ברקע.

ויש בגידות קונקרטיות, אבל העיקר הוא לא שם. העיקר הוא בבגידה בברית הלא מדוברת

שעיקרה - לנסות להיות אחרת, ליצור משהו חדש ואחר. כל אחד מהחוויות המשפחתיות שלו, החוויות הקבוצתיות שלו.

לנסות ליצור מקום של שיח אחר, של מחוייבות זה לזו ולמודעות ולאמת.

הרי מה זה הרוחניות הזו אם לא ניסיון לחיות חיים יותר מודעים, ביותר רבדים.

ואיך אפשר להתפלל ביחד תפילת יום כיפורים כשכולם כבר פוגעים ונפגעים?

אנשים נעלמים יותר ויותר בתוך עצמם, אל תוך המדבר.

גם השירים והתפילות כבר אינם מתרוממים לאותו גובה. אבל ממשיכים לשמור על מדורת השבט.

באיזשהי נקודה אני עוזבת. אני לא יכולה לשאת את זה יותר.

ואני מתאבלת על אובדן החלום, על האכזבה, על המתיקות שהייתה והמרירות שנותרה. על הלבד המשתלט.

ושם, כמו בעץ אורן חולה שפתאום מצמיח מאות איצטרובלים, החיים נעשים אפילו יותר אינטנסיבים וגועשים

ובתוך כל הכעסים והכאבים, והתחושה שאנשים נזרקים לכוונים שונים, כולם ממשיכים לאחוז ולו בחוט, גם במרכז המעגל.

ודוקא בתוך השבר, התוכניות למצוא מקום ולחיות בו יחד ולהקים יישוב - רק הולכות ומתגברות,

ולכאורה מתחילות ללבוש צורה. אבל זו צורה של אשלייה.

 אני לא יודעת לאיזה כוונים הולכת אותה קהילה של סיגל ומה יהיה בסופה.

אצלנו מי שנשאר, התפזר בסוף בקול ענות חלשה. במצב שבו עד היום, כמה זה? שנתיים-שלוש אחרי, חלק מהאנשים לא מסוגלים אפילו לראות את פניהם של חלק מהאחרים.

ועם זאת,  לא ניתן לקרוא לזה סוף - הרבה אנרגיה נשארה שם, יצרה מתוך המעגל שהיה -

מעגלים חדשים, יצירות חדשות. תהליכים אישיים שנדחקו - קיבלו את מקומם.

והדרך ממשיכה. ואנשים שיצאו משם - חולמים עכשיו על קהילה חדשה.

ואני כאן. זוכרת. שואלת. מנסה להקשיב לתשובות שמגיעות.

מה עכשיו?

* הערה - למה נתתי את הכותרת שנתתי? לא יודעת. זה מה שהרגשתי. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהצלחתי לכתוב משהו, קצת ממשי על התקופה הזאת- ואני יודעת שמבחוץ, אולי זה נקרא - לא, לא יודעת איך זה נקרא.

זו גם הפעם הראשונה מאז שפתחתי את הבלוג שנתתי למישהו לקרוא מה שכתבתי לפני שפרסמתי.

למה? לא יודעת. הנה - עובדה. אולי כי משהו בכל זאת עדיין רגיש יותר. אולי  כי כן בהקשר הזה אני מרגישה קצת "אנחנו" ולא רק "אני". אז בקשתי מרו שתקרא את זה וזה חלק ממה שהיא כתבה לי: (תודה רו, וסליחה שלא שאלתי אותך לפני שהבאתי הנה, זה פשוט כ"כ רלוונטי ועזר לשכנע אותי לפרסם את זה ולא להשאיר מוסתר אצלי) -

" לדבר על הלא דביר – זה ממש כך. מי שהיה בקהילה מיד יכול להבין, הכפתורים שלו מיד מופעלים.

אבל  "זר לא יבין זאת".

ברגע שמדברים על קהילה החושים כמו נפתחים בכדי לנסות ולהבין קצת יותר את הסוד הזה שקוראים לו קהילה.