עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

היום הייתה ישיבה של מקום העבודה שלי (אחד מהם) באוניברסיטה העברית, בגבעת-רם.

בדרך לבית בלגיה, שם התקיימה הישיבה, חלפתי ליד בית הספרים הלאומי.

פתאום היה לי חיבור לאחד מזכרונות הילדות היקרים שלי.

אולי אחת הסיבות לכך שהגעתי בשלב מסויים לחיות בירושלים ואחר-כך בפריפריה שלה.

כבר 8 שנים בערך שאני פה, אבל מי סופר? (ומי היה מאמין?).

אז קוראיי הנאמנים מכירים את סיפורי הילדות שלי על העמק והטבע, שמחוברים שאופן עמוק לצד האמהי של המשפחה.

אבל מאבא קיבלתי אוצרות אחרים יקרים לא פחות, מופנמים לא פחות.

אתם יכולים לנחש שהייתי תולעת ספרים לא קטנה בתור ילדה (וגם הלאה והלאה..).

מקום האוצרות האמיתי, מעבר לספריית הילדים, היה "חדר העבודה" של אבא שלי.

ביתן קטן, נפרד מהבית (בילדותי היה ממוקם ממש במרכז בית הספר היסודי של הקיבוץ, כשעוד למדנו בתוך הקיבוץ),

כל כולו ספון בספרים, כתבי עת, תיקיות על כל נושא תרבותי שקיים, חילופי מכתבים עם אנשים מרתקים...

יכולתי לבלות שם שעות בחיטוטים ובהסתקרנויות. כמובן שגם לשירים הראשונים שהתאהבתי בהם, הגעתי דרך ספרים ששלפתי שם מהמדפים ולפעמים מגזרי עיתון שהסתובבו שם.

(סליחה, שום דבר לא "הסתובב" שם, הכל היה, ועדיין, בסדר מופתי, בניגוד מוחלט לאיך שהדברים נראים אצלי...).

חלק מרגעי החסד המיוחדים שלי עם אבא שלי, והנה אני מגיעה לירושלים, הוא שהחל מגיל מסויים (אין לי מושג איזה, בחיי, אבל כילדה), הייתי נוסעת איתו פעם בשנה-שנתיים ליום בירושלים.

ירושלים של אבא, היא לא אותה ירושלים שאני חיה ומסתובבת בה כיום, אם כי חוטים סמויים מחברים ביניהן.

ירושלים של אבא, היא מפגש עם אנשים חכמים, רובם זקנים, שחיים בדירות עם ריח של אירופה ברחביה, שלא ידעתי שהיא רחביה.

ביקורים אצל פניה שלום, למשל, האלמנה של גרשום שלום, והסיפורים שלה על הימים ההם ופינת בובות החרסינה הקטנות בסלון, בין כל הספרים הרבים. וכל פעם עוד אנשים, לפעמים שתיית תה בגן של בית אנה טיכו,

והחלק הכי אהוב עליי שעליו לא הייתי מוותרת -

ביקור בבית הספרים הלאומי.

מקום מרשים כשלעצמו מעצם קיומו, אבל אנחנו היינו יורדים ישר לקומת המרתף - משכנם המקודש של כתבי היד העתיקים והאנשים המסורים להם.

שם אבא שלי הכיר את כולם ובאיזשהו שלב היינו מתלווים לאחד מהם (אני חושבת שאני זוכרת את שמו, אבל אני לא בטוחה, אז לא רוצה להטעות) שהיה לוקח אותי איתו ופותח בפניי כתבי יד. מראה לי איך חוקרים את כתמי היין והסימונים המשפחתיים ודרכם מגלים עולמות שלמים שמתקיימים בתוך הספרים ומעבר להם.

הזכרונות שלי לא מדוייקים פה, אלו זכרונות יותר חושיים-חווייתיים מאשר מילוליים,

אבל אני זוכרת את ההתרגשות שלי, את המקומות העמוקים שננגעו בי, את הקסם שהילכו עליי הספרים ואנשי הספר,

אולי, וזה ניתוח מבוגר יותר, את התחושה שהאהבה שלי, התמימה, למילה הכתובה, היא חלק מעולם שלם ודורות ארוכים של אוהבים.

ואת הכיף שיש לי אבא כזה שפותח לי דלתות לכאלו עולמות.

(כמובן שברגעים אחרים בילדות גם התביישתי בו שהוא שונה, ולא לובש בגדי עבודה כשהוא בא לחדר אוכל ו"עושה לי בושות" מול ילדים אחרים עם הדברים המוזרים שהוא מתעסק בהם. היום נשארה רק הגאווה).

אז זהו. נגיעה קטנה של זכרון שעלה בי היום ליד בית הספרים באוניברסיטה

ולאחריו נזכרתי באחד השירים הראשונים שהתאהבתי בהם, ללא סיבה מוגדרת, כי היה בו משהו מוזר בעיניי

ובכל זאת הוא כבש אותי. אולי כי יש בו גם סיפור. אולי יש בו בעצם הרבה סיפורים.

גם בו נתקלתי אצל אבא. שיר שמדבר על המפגש הזה בין הזכרון להווה.

הנה -

זלדה

*

בְּאוֹתוֹ עֶרֶב מוּזָר

מִישֶׁהוּ שָׁאַל:

הַאִם אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת אֶת הֶעָבָר?

וְהָאִשָּׁה הַחוֹלָנִית עָנְתָה בְּזַעַף:

הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט

חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח

גַּם אֵינֶנּוּ

נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל -

הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ

בְּתוֹךְ הַהֹוֶה

וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר

נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר -

כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה

זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם,

גַּם חַיֵּי עָבָר רָחוֹק עַד מְאֹד.

אַךְ הָאִישׁ הַגַּלְמוּד מִלְמֵל:

וְהַלֹּא הָיָה פַּעַם אַבְרָהָם בַּתֵּבֵל

זֶה שֶׁלֹּא לָקַח אֲפִלּוּ חוּט

מִנֶּפֶשׁ מוֹלִידוֹ.

שירי זלדה, הוצאת הקבה"מ, תל-אביב, תשמ"ה, עמ' 222