עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

הנה אני כבר שבוע פה בלאדאק היפה.

שילוב של הרבה מדבר, הרבה מים וירוק, שמיים קרובים ובהירים ואנשים טובים וחייכנים. הדת פה היא בודהיזם טיבטי (הגענו בדיוק ביום שהדאלאי לאמה עזב את המקום אחרי ביקור ולימוד שקיים פה) , שניתן לחוש אותו בכל מיני מאפיינים חיצוניים וגם באיזה תחושת שקט וקבלה שקיימת פה.

יש בי רצון לשתף אתכם בחוויות מהמסע, מהדרך,

אבל אין לי הרבה חוויות במובן הסיפורי של המילה.

אני בעיקר מחפשת וגם מוצאת פה שקט ואיזון. שקט פנימי ושקט חיצוני. מספיק להביט דרך החלון מה-guesthouse שלנו ולראות את הרי ההימאליה המושלגים בפסגותיהם, ואם מביטים ישר למטה - את גינת הירקות והפרחים, שתמצאו כמוה בכל בית פה, כדי לנשום עמוק ולהירגע.

אנחנו לא מאד אקטיבים, הדרקון ואני. נחים, נפגשים עם חברים שנמצאים פה, קצת מטיילים, מסתובבים, קוראים. מוצאים גם את השיגרה היחסית בתוך החופש. כמו שבת ארוכה ומתמשכת.

בעיקר אני מרגישה איך נחות המחשבות, החששות, התהיות.

קל פה יותר להיות בכאן ובעכשיו וזו ברכה גדולה.

הנה קטע שאהבתי מתוך הספר של ויקראם סת - "מאגם הרקיע - מסע דרך שינג'יאנג וטיבט". הוא עצמו תיאור של מסע והוא מצטט בו קטע מתוך הספר של קונפציוס - הפילוסוף הסיני שהוא קורא בשוכבו על גדת אגם בגבול סין וטיבט. נחמד לי לצטט פה בתוך המסע שלי מתוך ספר שאני קוראת ובו אדם אחר במסע מוצא לנכון לצטט מספר שהוא עצמו קורא וכן הלאה. אני יכולה גם להבין למה דווקא הקטע הזה נגע לליבו כשגם הוא נמצא במקום שיש בו יותר הוויה מעשייה.

הנה -

"...אני מוצא שהחכם עצמו קצת חסר מעוף, עד שבין התוכחות והציוויים, גינויים של התנהגות לא נאותה ושל חוסר נימוס, אני מגיע לקטע שבו הוא מדבר אל תלמידיו:

כשישבו לפניו צו-לו, צנג שי, ג'אן יו וקונג שי חואה, אמר המורה:

"אל תרגישו מבוכה רק מפני שאני מבוגר מכם. עכשיו אתם רגילים לומר,

'הכישורים שלי אינם זכים להערכה,' אבל אם מישהו אכן יעריך את כישוריכם,

אנא ספרו לי מה תעשו.".

צו-לו השיב מיד, "אם הייתי צריך לנהל מדינה של אלף מרכבות ברזל,

שממוקמת בין שתי שכנות חזקות וסובלת מפלישות מזוינות וממוכות חוזרות של רעב,

הייתי יכול, בתוך שלוש שנים, לתת לעם אומץ ותחושה של כיוון."

המורה חייך אליו.

"צ'יו, מה איתך?"

"אם אני הייתי צריך לנהל שטח שמידותיו שישים או שבעים לי רבועים,

יכולתי, בתוך שלוש שנים, להביא את מספר התושבים לרמה הולמת.

ואשר לטקסים ולמוזקה, הייתי משאיר את זה לאדונים מוכשרים יותר."

"צ'ה, מה איתך?"

"אינני אומר שיש לי כישרון, אבל אני מוכן ללמוד.

באירועם רשמיים במקדש האבות או בכינוסים דיפלומטיים, הייתי שמח

לסייע כפקד זוטר המונה על הפרוטוקול, כשאני לבוש כראוי בגלימה וכובע טקסיים."

"טיין, מה איתך?"

אחרי כמה צלילים גוועים בא האקורד האחרון, ואז הוא הניח מידו את הקתרוס.

"אני שונה משלושת האחרים בבחירה שלי."

אמר המורה, "איזה נזק יש בזה? אחרי הכל, כל אחד מהם סיפר על מאוויי ליבו."

"בסוף האביב, אחרי לבישת בגדי האביב החדשים, הייתי רוצה,

יחד עם חמישה או שישה מבוגרים ושישה או שבעה נערים,

ללכת לרחוץ בנהר איי וליהנות מהרוח הקלה במזבח הגשם,

ואחר כך ללכת הביתה ולשיר שירים."

המורה נאנח ואמר, "אני בעד טיין."

(עמ' 47)

מה חוץ מזה? לפני יומיים חגגתי יום הולדת. זו הפעם השלישית בארבע השנים האחרונות שאני מציינת אותה במקום הזה. ההבדל העיקרי הוא שזו הפעם הראשונה שאני יודעת שביום ההולדת הבא, יהיה היכן שיהיה, כבר אהיה אחרי שינוי מהותי ועמוק בחיי שקשה לי אפילו לדמיין.

אני מנסה לכוון ולשלוח לשם את האיחולים שלי לעצמי השנה -

לפתוח ולהרחיב, לפנות וגם למלא את המקום האימהי שבי.

להיות מוכנה ללא נודע הגדול הזה ולקחת אליו כמה שניתן ממה שיש לי פה -

את השקט, הקבלה, היכולת להתמודד עם כל רגע בעיתו,

את התחושה המבורכת בזכות שיש להיות חיים ובריאים, חולמים ואוהבים בעולם הזה.

את האיזונים בין הייחודי למשותף, היחד והלבד.

הנה אני צומחת, יחד עם בטני המתעגלת לאיטה, אל תוך ההרפתקה הגדולה של חיי...

(ומה שלומכם? האינטרנט פה מאד איטי ובעייתי אבל אני לפעמים מציצה בבלוגים אחרים, גם אם לא מגיבה, מקווה שאתם בטוב)