עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

אלוהיי

נשמה שנתת בי טהורה

כל זמן שהנשמה בקירבי

מודה אני לפניך

אלוהיי בקירבי

אדון כל הנשמות, ריבון כל המעשים

אתה בחרת ואתה יצרת

ואתה נתת בי

ואתה משמרה בקרבי

(מתוך תפילת שחרית - וריאציה)

אחרי שבועיים של מנוחה עצלנית, בלה - עיר הבירה של לאדאק, נסענו לארבעה ימים לאזור יפהפה שנקרא עמק נוברה. עמק נוברה, כשמו כן הוא, עמק, שכדי להגיע אליו צריך לעבור 'פס' (מעבר הררי) גבוה מאד (בדרך חזרה, כולו היה כבר מושלג),  ואז נפתח לפנינו עמק רחב שחוצה אותו נהר ומשני צידיו יש כפרים והכל נתון בין ההרים שמקיפים אותו כמובן. תיירים מורשים להגיע רק לשני הכפרים הראשונים מכל עבר של הנהר כי המשכו מתחבר לגבול עם פקיסטן.

באחד הבקרים טפסנו בשש בבוקר למנזר הבודהיסטי בכפר בשם דיסקיט.

רצינו לשמוע את הפוג'ה - תפילת הבוקר של הנזירים.

התברר שהם נסעו באותו יום לכפר הסמוך (ואנחנו פגשנו אותם מאוחר יותר משחקים קריקט ומשתכשכים במי הנהר), אבל לעומת זאת מעבר ליופיו של המנזר מבפנים, גם נשקף משם, נוף עוצר נשימה שיופיו אף גדל כשטפסנו עוד מעל המנזר.

בשלב מסויים הדרקון המשיך לטפס אל על (ובזכותו התמונות היפות), ואני התיישבתי על סלע רחב בשמש, התבוננתי אל ההרים והטבע ופנימה לתוך עצמי, ובאופן טבעי, מה שמזמן לא קרה לי, יצאה ממני תפילה.

שרתי שירי תפילה להרים, לשמיים, לאנשים, למי שיצר אותם ולאלוהים שבקרבי.

התפילה שכתבתי פה למעלה - מודה אני לפניך - המשיכה להתנגן בי עוד ועוד גם אחר כך.

רק למחרת, אחרי שכבר חזרנו ללה ושרתי אותה שוב לעצמי, הבנתי שלא סתם היא נגעה בי הפעם בדרכים חדשות, כי לא שרתי רק על הנשמה של עצמי,

אלא גם על הנשמה שהופקדה בקרבי עד שאביא אותה בריאה ושלמה (טפו, טפו, טפו)

לעולמנו החלקי.

ובקשר לנשמה שבקירבי -

עם הימים שעוברים הקשב שלי אליה מתגבר.

אני יכולה להעביר דקות ארוכות ארוכות עם היד על הבטן, חשה את הדופק הפועם ולעיתים גם תנועות עדינות, מנסה להקשיב לה, לסיפור שהיא מספרת לי עליה ועל עצמי.

כבר עכשיו אני מרגישה איך לא רק, כמו שנאמר בספרים (שלא קראתי, אני מודה),

עצמות האגן מתרככות ומתרחבות, הלב גדל וזרימת הדם דרכו מתגברת וכן הלאה,

אלא גם משהו בנפש מתרחב, מתרכך.

וגם מידת ההבנה של האחריות האדירה שיש לי כלפיה מהרגע שהיא בחרה בי, בחרה בנו.

כבר עכשיו אני מתחילה ללמוד ממנה שיעורים על הכלה וסבלנות והקשבה.

אז אני מודה גם לה ומייחלת שלא אאכזב אותה.

(מעבר למידה הבלתי נמנעת ביחסים שבין אם לילד(ת)ה).

ועם כל היופי הזה וההתרגשות ורגעים נוגעים ורכים,

גם לא קל בכלל, לפעמים אפילו 'רע לתפארת'.

"נשמה", אני מוצאת את עצמי אומרת לה, "אהובה,

אני מבינה שהרגשת את האהבה הגדולה והחיבור העמוק שהיה בינינו ושנוצר שם מקום רך לקבל אותך.

שהרגשת איזה אבא נפלא ואוהב יהיה לך הדרקון וכמה מקסימים האח והאחות הגדולים שלך,

שהרגשת כמה אני בשלה לקראתך ושמחה לקראתך,

אבל למה מיהרת כל כך?

למה לא נתת לנו עוד קצת זמן לבנות את היחד שלנו, להכיר זה את זו גם בקשיים ובנקודות התורפה, לבנות כלי שלם ומכיל ויציב ככל הניתן בשבילך ולא שביר ופגיע עדיין, כמו שהוא עכשיו".

ככה אני אומרת לה, ואני בטוחה שהיא מחייכת לעצמה כי היא גם יודעת בדיוק את התשובה,

לגביי ולגביו ולגבי שנינו, אבל לצערי לא למדתי עדיין דיי את שפת הנשמות

ומה שנשאר לנו הוא להמשיך לנסות ולעשות ולהתכוון לטוב ביותר האפשרי.

ובעצם, יום אחרי, בוקר עכשיו, חזרתי מעוד טיול ארוך ותפילה אישית

והבנתי שהתשובה, עבורי, נמצאת בראשית הדברים.

המקום של - "מודה אני לפניך" -

זה הזמן עכשיו עבורי להיות בהודיה.

גם במובן של לומר תודה - על מה שהיה (תודה), על מה שכעת (תודה)

ובעיקר על כל מה שעוד יהיה (תודה תודה).

וגם במובן של להודות ולהכיר בדברים כפי שהם עכשיו, ומשם להמשיך הלאה

עם האופטימיות והאמונה שנטועות בי כרגע.

ומעבר להכל, במידה ולא ייצא לי בזמן -

שנה טובה - שנת ברכה, אהבה, שמחה, יצירה, התמלאות, התחדשות, ועוד אהבה...