עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

כמו תינוק

הָרַךְ מִכֹּל

חוֹוֶה אֶת הַקָּשֶׁה מִכֹּל

יוֹצֵא מִתּוֹךְ חֹם בְּלִי חָלָל

אַל חָלָל נְטוּל חֹם

מִתּוֹךְ כָּךְ לָמַדְתִּי

אֶת יִתְרוֹנָהּ שֶׁל

הַזְּרִימָה הַטִּבְעִית

אֶת כֹּל הַנָּחוּץ

כֹּחַ הַחַיִּים כְּבָר יַעֲשֶׂה

יֵשׁ הַרְבֵּה חָכְמָה וְכֹחַ

בַּמְּקוֹמוֹת

שֶׁאֵין בְּהֵם מִלִּים

אֲבָל

מִי

יַצְלִיחַ

לְטַפֵּל

בִּדְאָגוֹת

כְּמוֹ

תִּינוֹק

(מתוך ספר הטאו / לאו צה, בתרגום – ניסים אמון)

אתם מכירים את השיר היפה של ארז הלוי – 'במצב ביניים שכזה'? (שיר מושר לשם שינוי)

אני שם.

קצת כמו כל עםישראל שנמצא בין "לפני החגים" ל"אחרי החגים"

ככה אני

נעה בין מקום מאד מחובר להריון, לשינויים שאיתו, למסע הפנימי-חיצוני המפעים הזה

לרגעים של הנאה והכרה בכך שאני בעצם בימים ושבועות אחרונים של חופש, של "אני לעצמי".

הגוף משתנה ומתחיל להצהיר על מה שהוא נושא כלפני חוץ, אבל עדיין לא מכביד עליי

ולשמחתי אני לא סובלת כמעט מתופעות לוואי.

היום היה לי רגע כזה – ארגנתי קצת את הבית – כביסה, כלים, הבלאגן הסיזיפי שאיכשהו מתבלגן כל פעם מחדש. ולזה נלווית הריצה המוכרת שחזרה עם החזרה מהודו – עבודה, חברים, שוק, בית, קצת לרוח, קצת לגוף...העובדה שהדרקון עדיין לא שב – רק מחדד את זה.

ראיתי את עצמי כך וראיתי עד כמה הכל עומד להשתנות

אני אפילו לא מסוגלת לדמיין באיזה אופנים, או בעצם, לדמיין אני מסוגלת, אבל ברור לי שהמציאות תהיה שונה מכל דמיון שיש לי – עם הטוב והשפע שהיא תביא וגם עם הקשיים.

זה כמו שכשאני מדמיינת את הנשמה, שאני אפילו לא יודעת אם היא בגוף של בן או בת, אני מצליחה לראות רק את הילדונת שהייתי אני.

וברור, כל כך ברור שהיא תהיה משהו – מישהו חדש וייחודי לחלוטין.

ובעניין אחר, אבל מאד קשור – ההתמודדות עם הסביבה.

הייתה לנו מנוחה מזה בהודו, ובעצם לדרקון יש פטור חלקי מזה, ההתמודדויות שלו לא פחותות משלי,

אבל לפחות הוא לא נושא את השינויים הדרמטיים בגופו  –

אין לי בעיה לעת עתה עם הגוף שמשתנה, אני אפילו נהנית מהנשיות הלא מוכרת שמתחדשת בי

אבל זה השלב שבו האופן שבו ההריון נהיה נחלת הכלל הוא כבר מחוץ לשליטתי,

כל יום הוא ניכר יותר לעין,

ולי בתור מי שתמיד הייתה קצת קנאית לפרטיות שלה, קשה עם האופן שבו התהליך האינטימי בחיי –

הופך לנחלת הכלל.

אני קצת שמחה עכשיו על תכונה שלי, שלא תמיד אני חובבת אותה – משהו שאני מקרינה מאד של גבולות –

"תתקרבו עד הנה ולא יותר" שכזה, שקירבה ואמון נדרשים כדי לפוגגו.

כרגע לפחות אני מרגישה שהיא מגנה עליי. אני רוצה לבחור עד כמה לשתף ואת מי.

אין לי במה להתבייש, להיפך ובכל זאת...

ובכלל מוזר לי שהנפח שאני תופסת בעולם גדל.

אני תוהה אם זה ישפיע גם על תהליכים פנימיים,

במובנים רבים ברור לי שהלידה המתקרבת (אני בערך באמצע הדרך) תשנה את מקומי בעולם,

אבל בעיקר לכוונים של צמצום וגמישות והשתנות.

טוב, התחלתי להתפלסף וזה הזמן לעצור.

מעניין אותי דוקא לשמוע חוויות מקבילות מכן, האמהות הותיקות יותר (ואולי גם האבות, קיבלתי השבוע מייל מרגש מחבר טוב ששיתף אותי בשינוי שעשתה האבהות בחייו).

בקרוב פוסתמונות מלאדאק.