עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

עָבַרְתִּי לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁבּוֹ לָמַדְתִּי בִּנְעוּרָי

וְאָמַרְתִּי אֶל לִבִּי, כָּאן לָמַדְתִּי דְּבָרִים אֲחָדִים

וְלֹא לָמַדְתִּי דְּבָרִים אֲחֵרִים. כֹּל חַיַּי אֲנִי אוֹהֵב אַהֲבַת חִנָּם

אֶת הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא לָמַדְתִּי. אֲנִי מָלֵא דַּעַת, אֲנִי מֻמְחֶה

בּוֹטָנִיקָה שֶׁל עֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרַע, אֲנִי יוֹדֵעַ עַל פְּרִיחָתוֹ

וְעַל צוּרַת עָלָיו וּפְעֻלַּת שָׁרָשָׁיו, עַל מַזִּיקָיו וְעַל טַפִּילָיו,

אֲנִי עֲדַיִן חוֹקֵר אַתְּ הַטּוֹב וְהֵרַע וְאֶחְקֹּר עַד יוֹם מוֹתִי.

עָמַדְתִּי לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר. בְּחֶדֶר הַזֶּה יָשַׁבְנוּ וְלָמַדְנוּ,

חַלּוֹנוֹת חַדְרֵי כִּתָּה תָּמִיד פּוֹנִים אֶל הֶעָתִיד

וַאֲנַחְנוּ חָשַׁבְנוּ לְתֻמֵּנוּ שֶׁזֶּה הַנּוֹף שֶׁרָאִינוּ מִן הַחַלּוֹן.

הֶחָצֵר הָיְתָה צָרָה וּרְצוּפָה אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַמְּהוּמָה הַקְּצָרָה שֶׁל שְׁנֵינוּ

לְיַד הַמַּדְרֵגוֹת הָרְעוּעוֹת, הַמְּהוּמָה

שֶׁהָיְתָה הַתְחָלַת אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה גְּדוֹלָה וְהִיא

מַמְשִׁיכָה לְהִתְקַיֵּם גַּם אַחֲרֵינוּ, כְּמוֹ בְּמוּזֵיאוֹן,

כְּמוֹ כֹּל דָּבָר בִּירוּשָׁלַיִם.

(מתוך: "האחרות היא הכול האחרות היא אהבה / יהודה עמיחי)

איזה יופי, נכון? למשל החלונות בחדרי הכיתה שפונים רק אל העתיד.

נראה כל כך ברור ומובן מאליו כשהוא כותב את זה כך.

הבאתי את השיר הזה לקבוצת מורים, והצעתי להם לכתוב מתוך המשפט הראשון שלו. (אני לא מדייקת - הבאתי להם את המשפט הראשון והצעתי להם לכתוב ורק אז הבאתי את השיר...). עלו דברים יפים ומרגשים. נראה שמה שמעלה תקופת הנעורים הזאת, שלא במפתיע, הוא לרוב דברים לא פשוטים.

 גם אני ניסיתי לכתוב (יותר על בית-הספר של הילדות, בקבוץ, מאשר של הנעורים - בי"ס משותף בקבוץ אחר).

ואני אפילו אשתף אתכם, רק קחו בחשבון שזה תרגיל כתיבה -

עָבַרְתִּי לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁבּוֹ לָמַדְתִּי בִּנְעוּרָי

וְאָמַרְתִּי אֶל לִבִּי

כאן זה היה,

ילדה, קבוצה, התכווצות, גדילה

כאן זה היה,

המטפלת, המורה

להיות דומה, להרגיש שונה

האחו, הפרדס והכפר הישן, סיורים בשעורי הטבע

מקומות שפותחים בי שערים

גומי וקלאס בהפסקה ולפעמים מתחלפת העונה

ילדה דקיקה, שיער נופל על העיניים, משקפיים במסגרת פלסטיק גדולה

תמיד יש מאחורי מה להתחבא

ותמיד יש את הספרים

ערימות ערימות של עולמות אחרים

מצילי נפשות, יוצרי חלומות

ילדה ביישנית ופקוחת עיניים,

אני מחפשת את הדרכים

לקחת אוֹתָךְ איתי

המקומות האלו של מפגש דרך טקסט, כשיש את המימד הכפול - של העוצמה של הטקסט בפני עצמו עם כל מה שהוא מביא איתו ועם זאת, גם השימוש בו כגשר אל עצמי, אל עצמנו - כשמדובר בקבוצה, או זוג או מספר אנשים. הם מהמקומות המרגשים והמשמעותיים שמלווים אותי כבר הרבה שנים. אלו פעמים רבות מקומות של צמיחה ושינוי.

כשאני שוכחת, באות החוויות שמזכירות לי ושגורמות לי לרצות מזה יותר ועוד.

לפעמים גם בבלוג שלי ובאחרים אני חווה את זה, במפגש בין הטקסט לדיאלוג שמתפתח בעקבותיו.

לשמחתי יש לי מקומות בחיים ואנשים שאיתם יש לי את החוויה הזו.

ויש בי גם רצון ושמחה לקראת עוד.

הנה, פה למשל, אני קוראת מה שעלה בי, בלי לחשוב יותר מדי, וכל כך הרבה מזה מדבר עם מי שאני היום –

מערכת היחסים בין אני לבין קבוצה/קהילה – יחסי חיבור, משיכה, קשר טבעי ומצד שני – רתיעה.

המקום הסגור, המתכנס – לעומת מקומות של סקרנות ופתיחה. ועוד...

וגם אני שואלת את עצמי מה קורה בתוכי במפגש בין אותה ילדה שחיה בי לנשמה שמתכנסת ומתפתחת בתוכי.

שנה שעברה הייתה לי תמונה מאד ברורה של קבוצה שנפגשת פעם בשבוע או שבועיים ופשוט קוראים ביחד שירה ואולי טקסטים נוספים ואז מדברים ומשתפים, אולי לפעמים קצת כותבים.

זה יכול לקבל כל מיני פנים וצורות. אני מגלגלת בתוכי רעיונות ונראה מה ייצא...

אני מקווה לא לוותר על זה למרות כל השינויים שבי וסביבי.

להיפך, אני מרגישה שזה יכול להיות עוד מקום שנותן כוח בתוך כל השינויים האלו.

עכשיו אני צריכה לחשוב איך ומה ומתי ואיפה ועם מי...(לפחות את הלמה יש לי J)

אני כותבת את זה פה. שתהיו לי עדים. שיש לי כוונה ורצון.

ומעבר לאלה - אני מזמינה אותכם גם לנסות. לאן לוקח אותכם המשפט הזה? מה אתם תאמרו אל ליבכם?

עָבַרְתִּי לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁבּוֹ לָמַדְתִּי בִּנְעוּרָי

וְאָמַרְתִּי אֶל לִבִּי

 ושבת שלום - שבת של שמחה שתהיה, או לפחות של שלוה.